כתם פז על ספר הזהר ט״ז

1 והארץ היתה תהו ובוהו היתה דייקא מקדמת דנא תלגא גומייא נפקא מנה זוהמא בההוא חילא דתלג' במיא ואקיש בה אשא תקיפא והוה בה פסולת ואתעדיאת ואתעביד' תוהו מדורא דזוהמא קינא דפסולת ובוהו ברירו דאתבריר מגו פסולת ואתיישב בה.

2 וחשך רזא דאשא תקיפא וההוא חשך חפי על גבי תוהו על ההוא פסולת ואתתקנת מניה.

3 ורוח אלהים רוחא דקודש' דנפיק מאלהים חיים ודא מרחפת על פני המים בתר דהאי רוח נשיב אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת כטיסא דזוהמ' כד אבריר ואצריף זמנא ותרין עד דאשתאר דלית ביה זוהמא כלל כד האי תוהו אבריר ואצריף ונפק מניה רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים ההוא דחמא אליהו.

4 אבריר בוהו ואצריף ונפק מניה רעש דכתיב ואחר הרוח רעש.

5 אבריר חשך ואכליל ברזא דיליה אש דכתיב ואחר הרעש אש.

6 אבריר רוח ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה תהו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא ולא אתכליל ברזא דדיוקנא כלל לכלא אית לבושא לאתלבשא בר האי דאתחזי ביה וליתיה כלל ולא הוי.

7 בהו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא אבנין משתקעין ומגו גליפא דתהו נפקי ומשתקעין תמן ומתמן משכי תועלתא לעלמא.

8 בציורא דלבושא משכי תועלתא מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא ועל דא נקיבן ומפולמין הני תליין באויר' לזמנין תליין באויר' דסלקי מתמן לעילא לזמנין אטמרן ביומא דעיבא ומפקי מיין מגו תהומא לאתזנ' תהו מתמן דהא כדין חדוה ושטותא הוא דאתפשט תהו בעלמא

9 חשך הוא אשא אוכמא תקיף בגוון. אשא סומק' תקיף בחיוו.

10 אשא ירוקא תקיף בציור אשא חוורא דכליל כלא חשך תקיף בכל אשין ודא אתקיף לתוהו.

11 חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו ורזא דא ותכהין עיניו מראות.

12 חשך פני רע דאסבר פנים לרע וכד אסבר פנים לרע כדין אקרי חשך דשארי עליה לאתקפא ליה ורזא דא וחשך על פני תהום רוח הוא קול דשארי על בוהו ואתקיף ליה ואנהיג ליה בכל מה דאצטרי' ורזא דא קול ה' על המים וכן ורוח אלהים מרחפת על פני המים אבנין משקען גו תהומי דנפקי מיא מנהון ועל דא אקרון פני תהום רוח אתקין ואנהיג אל אינון פנים פני תהום דא כמה דאצטריך ליה ודא במא דאצטריך ליה תהו עליה שריא שם שדי בהו עליה שריא שם צבאות חשך עליה שריא שם אלהים רוח עליה שריא שם י"הוה רוח חזק מפרק הרים שמא דא לא הוי ביה דהא שם שד"י שלטא עליה ברזא דסתרא דתוהו ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' דהא שם צבאות שלטא ביה ברזא דבוהו וע"ד אקרי בוהו רעש דלאו איהו בלא רעש ואחר הרעש אש לא באש ה' דהא שמא דאלהים שלטא ביה מסטרא דחשך. ואחר האש קול דממה דקה הכא אשתכח שם י"הוה ארבעה פרקין הכא דאינון פרקי גופא ואיברין ידיעאן דאינון ארבע' ואינון תריסר והכא שמא גליפא דתריסר אתוון דאתמסר לאליהו במערה הנה כתבתי לך הנוסח האמיתי בעבור שנמצא טעות בהעתקו' לעומק הענין.

13 ועתה אבאר המאמר כבר הקדמנו למעלה ענין התוהו הנקרא היולי בלשון הפלוסופי' הקדמונים אשר קבלו סודו מחכמי ישראל כלומר התוהו הנגלה לא התוהו העליון לפי שיש תוהו בעולם האצילות ותהו למטה בדוגמתו והם עליהם השלום לא גלו להם רק ענין התוהו הנגלה ההיולי לארבעה היסודות וכבר קבלנו כי אין דבר למטה שאין שרשו למעלה וכמו שיש חומר ראשון למטה שממנו הובדלו הארבעה צורות צורת האש וצורת הרוח וצורת המים וצורת העפר כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכו' דעות בארוכה וזה החומר הוא המתהה בני האדם לפי שהיה חומר דק נעדר מצורה וזה קשה לצייר בשום שכל שימצא חומד בזולת צורה כי כל חומר מורגש נמנע שיהיה בזולת צורה על כן הוא דבר המתהה בני אדם כי לא ידעו מהו ואם בהיולי הזה התחתון עמדו הלבבות מלדרוש היאך היה ומה היה כ"ש וקל וחומר בתוהו העליון המיוחס אל האפס ואל האי"ן המוחלט כי ידיעת מציאותו נעלמת מבני אדם ומעוף השמים הם הם המלאכים נסתרה כמ"ש והחכמ"ה מאי"ן תמצא שהוא היש הבא מן האי"ן כמו שאמרנו כי ידיעתו נעלמת מדעת כל היצור ואין כל בריה יכולה לעמוד על בוריו של דבר כי לא ידעו שהוא נמצא רק ממה שהמציא שהוא היש אשר יחסוה אל הנקודה אשר עליה חוגגת המחוגה היא המחשבה העליונה הנסתרת אשר על ידה הוציא ההויות מתעלום האפילה לאור כמ"ש ותעלומה יוציא אור והוא דבר מתאחד בעצם הרצון שהכל תלוי בו ומאצילות הזה נמשך אצילות ב' הוא משכן והיכל אליו בו יתכסה כי הוא מכסהו כנקודה בתוך העגולה כי כח העגולה וציורה אינה רק בנקודה אשר על כן נתציירה הה"א הראשונה שבשם בצורת ר כמו שכבר כתבנו ולזאת המדה שנקראת בינה בבחינ' שהיא אם כל ח"י וכל היצור מאבני הבנין יחסוה אל ההיולי הוא התוהו שאין בל' הקדש מלה שיורה עליה כי אם תהו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפסוק והארץ היתה תוהו והנה שורה חכמתו ית' הנעלמת כי בלתי הסדר הזה לא היה אפשר להמציא אבני הבנין שהם יסודות עליונים בהתיחס אל היסודות התחתונים לא שהם חומר ולא דבר מוגשם ח"ו אבל כל הנדבר בהם הוא מצדנו אמנם הכונה בכל זה לאמר כי כשיצא הרצון העליון להמציא העולמות רוחמי"ם וטבעיים ראה כי היה מן הראוי להוציא זולל מיקר הוא החשך כדי להוציא עוד יקר מזולל כי באופן הזה ימצא עולם הבחינה ויתעלו הנבחנים יותר והרבה מאוד ממה שהיו בשרשם כמו שיתבאר בענין הנסיון ב"ה וזה בהמציא מדרגות זו למטה מזו וכל מה שיתרחקו מעצם האור יתפעלו מגניזת האור ויובדלו כפי מרחקם ממנו כי כל מדרגה שהיא למטה מחבירתה היא חסרה יותר עד הגיע הדבר אל המוצק הזה אשר אין חקר ומספר למדרגות שנשתלשלו זו מזו עד ההיולי התחתון אשר לזה כיוון בעל ס' יצירה באותה המשנ' עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים וכו' שתים רוח מרוח שלש מים מרוח חקק וחצב בהם תוהו ובוהו ורפש וטיט אמר שנשתלשל זה מזה עד בא הטיט והרפש שהוא החומר הבא מן התוהו שאין בו ממש אל הבוהו שיש בו ממש כי מלת בוהו יורה על ממש כלומר בו הוא מה שהוא:

14 והנה בהיות האמת כי גזרה חכמתו להמציא ולהאציל מאורו עשר ספירות שהם מלבושיו אשר בהם יתכסה האור העצום כי הם אספקלריאות שנראה מאמצעותם האור חוייב ג"כ להמציא תחתיהם עשר כנגדם בדמותם לא בצלמם כי זה לעומת זה עשה האלהים והם העשר של הקליפה נמצא לפי זה כשם שנמצא למעלה בעולם האצילות מדה נקרא' תוהו בהתיחס אל ההעלמה כן בעולם הקליפה חוייב להמציא דוגמת התוהו ההוא המתהה בני אדם הוא ההיולי אשר הוא התחלת הארבעה הצורות והוא נושא אותם כי לא יחולו הצורות רק על החומר ובו יובדלו אמנם החומר ההוא קודם שקבל הצורות לא היה נודע לו שום ענין ועל התחלת גלוי הצורות הללו אמרה ורמזה התורה והארץ היתה תוהו ובוהו וכו':

15 והנה התחיל בעל המאמר להודיע כי מלת היתה דייקא כמו שאמר היתה כבר ויתבאר זה לפנים במה שאמר סוספיתא דקלמרי גו קולטוי בע"ה וקודם שאבאר ענין המאמר צריך אתה לדעת כי חכמי הקבלה ע"ש כשהם רוצים לגלות סודותיהם המקובלי' אצלם מסודות התורה מגידים הענין במורגש ורומזים למעלה אל המושכל וזה נפי שכל דבר מורגש בערך המושכל הוא כדמיון הגוף אל הנפש כי לא יודעו כחות הנפש רק מכחות הגוף וכמ"ש ומבשרי אחזה אלוה לפי שבגוף יובדלו כחות הנפש ואם היא אחת בלתי נחלקת הנה היא נחלקת באיברי הגוף ובהם היא נגבלת והיא בעצמה בלתי נגבלת והבן זה הענין מאוד מאוד כי ממנו תבין שיש לו ית' כח בגבול מבלי גבול והם ספירותיו ית' שהם כח שלם וכח חסר כשהם מקבלו' מהשפע הבא משלמותו ית' הם כח שלם ובהמנע השפע מהם הם כח חסר ולכך יש להם כח לפעול בהשלמה ובחסרון כפי המקבלים. ולסבה זו תמצא לחכמי הקבלה פעם מדברים בענין התוהו הזה בעולם האצילות במדת הבי"נה כי היא כדמיון היולי אשר היו צורות האבנ' העליונים נעלמים בקרבה עד שנגלו ונעשו בוהו כלומר שילבשו צורה כל א' ואחת מדין או מרחמים:

16 וזהו כוונת רז"ל באמרם תוהו זה קו ירוק המקיף את העולם כלו בוהו אלו אבנים מפולמות פי' מלוחלחות וכוונתם בזה כי תוהו רומז אל מדת בינה הנעלמת אשר היו הבני"ם הם הם האבני"ם המלוחלחות המוציאות השפע מן הכח אל הפועל היו נעלמים בה ולא נגלו צורותיהם והנה יחסו המדה הזאת אל קו ירוק לסבות. האחד לפי שהקו הוא ההתפשטות הנקודה וכן הבינה היא היתה אם כל ההתפשטות. ויחסוה אל גוון הירוק לפי שהוא התחלת הגוונים במציאות הצמיחה כמו שנראה מטבע צמחי האדמה שתחלת הגלותם הוא גוון ירוק ודע כי מלת ירוק בלשוננו כולל שני גוונים א' תכלתיי וא' כרתיי הוא שאמרו במשנה ר"א אומר עד שיכיר בין תכלת לכרתי כי שניהם קרובים זה לזה ולא יוכרו עד שיאור היום וזה הגוון נראה בתחלת צמיחת הירק גוון בין תכלתיי וכרתיי ולכן יחסו המדה הזאת אל גוון ירוק וזה הגוון הוא מקיף את העולם כלו כי כן נראה באופק הנראה לעינינו המקיף את העולם בתחלת הבקר ובתחלת הערב אם לא ימצאו אידים עולים מן הארץ ויהיה האויר זך יראה קו ירוק סביב הארץ באויר השמים הסמוך לארץ הנקרא אופק הנה הגוון הזה מורה על התחל' בין בבקר ובין בערב וקורין אותו חכמי הטבע אל טאוק אל זאראק באלערבי ולכן דמו כל התחלת הגלוי אל גוון ירוק ונחזור אל הענין כי חכמי הקבלה ע"ה פעם ידברו במורגש וכוונת' ג"כ במושכל ופעם במושכל וכונתם ג"כ במורגש כי זה לעומת זה עשה האלהים. והנה המאמר הזה מגיד למעלה ורומז למטה והוא אומרו והארץ היתה כלומר הארץ העליונ' מקודם הגלוי בעמקי האי"ן כמו שאני עתיד לבאר במשל הקלמרי גו קולטוי. וביאור הענין דומה אל הטבע לפי שטבע כל הדברים משם נמצאו ויצאו ונתגלו מן המופלא אל המושכל ומן המושכל אל המורגש ומן המורגש הוא הרשום אל החקיקה ומן החקיק' אל החציב' שהם האברי' הרמוז' באבני הבנין ואחריה' מדרגות רבות כהנה וכהנה. ולבאר זה אמר תלגא גו מיא נפק מינה זוהמא ככר ידעת כי ההויות העליונות אחרי הגלותם נתיחסו אל המים היורדים והנגרים ממקורם והוא סוד המים העליונים היורדים אל העטרת ונעשים שם מים תחתוני' כי כל דבר הנמשך ממקורו נקרא תחתון ושם עמדו המים ונעשו של"ג בסוד מאמר רבי אליעזר הגדול הארץ מהיכן נבראת משלג שתחת כסא הכבוד הנה דמה ההויות ההם אל המים הקפואים כשלג שאינו ניגר כי אם בחום היום כמו שביארנו ובהיות שהמים ההם הרמוזים נעשו שלג היו הכנה להמציא מהם חומר מוקשיי הוא הזוהמא הנאמר בכאן ששבו קצת המים הקפואים ההם עפר כי כן שני אלה היסודות המים והעפר קרובים זה לזה במקום תחתונים להיות שניהם בקורבה אחת לפי טבעם כי קצת המים הקרובים אל העפר שבים עפר וקצת העפר הקרוב אל המים מתמסמס ושב מים וזה נראה לעין שאם יבושלו המים גם כי יהיו צלולים עד מאוד הנה ישאר בתחתית הכלי קצת עפרורי' והסבה בזה להיות חלקי שניהם קרובים בכח ההיולי שיצאו ממנו הנה א"כ השלג שהוא חלק מהמי' ישוב עפר וחומר נפסד להיות מיכן אל הצמיחה כי לא יצא דבר נפסד רק ממקור משחת הוא החומר אשר נתגלגל מיקר אל זולל כפי התרחקו מהסבה. וביאר כי סבת ההוויית הזה הוא הזוהמא הנז' ואמר בההוא חילא דתלגא במיא אקיש בה אשא תקיפא והוה בם פסולת ואעדיאת כי בכח הקפאת השלג המוקשיי הכה כח האש החזק ונעשה פסולת וחומר נפסד והרה ללדת להצמיח מוצא דשא אשר נראה ממה שאמרנו כי הוצרך תחילה להקפות המים להיותם מוכנים לקבלת צורת החומר שאם לא הוקפאו לא היה נמצא החומר והפסולת ההוא הצריך לעולם ההוייה וההפסד ויתבאר לך הענין זה ממאמרם ז"ל נעץ גבריאל קנה אחד בים ונעשה ממנו כרך גדול של רומי כי כפי פשטו יאמר כי בדרך טבע יתכן כי בהקבץ מעכרירות המים הנוהמים ונקוים סביב קנה אחד מעט מעט יתרבה עכרירותם ויתעבה ויעשה ממנו חומר מוקשיי ופסולת גם כי הכוונה להם ז"ל למעלה כי מתגבורת מדת הדין המיוחס להם אל גבריאל נעשה כרך של רומי כי משם יונק כח האדום האדום ההוא מכח האש והכל כוונה אחת כי אין מה שבטבע אלא במה שבמושכל:

17 ואחר כך שב לבאר הענין בפרט ואמר כי תוהו הנזכר בכתוב הוא מדור הזוהמא וקן הפסולת שהוא הרפש והטיט וכדי שיתצייר זה הענין בדעתך אביא לך משל אחד הביאו ספר תחכמוני בפי' המשנה שזכרתי למעלה מספר יצירה עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של ח"י העולמים וכו' שתים רוח מרוח וכו' פירש הוא ז"ל הא כיצר הוציא הב"ה רוח מרוחו הקדוש וחקק וחצב באותו הרוח שנפח והוציא חללו של עולם לד' דפנות העולם מזרח ומערב וצפון ודרום ורוח בכל א' מהם. ואמר הוא ז"ל וברשות האל יתברך ממשל אני משל בהבדלת אלף אלפי אלפים וריבי רבבות לאין חקר ומספר בין קדש לחול ובין הטהור למה שאינו טהור ובין חזק ואמיץ בכחו ובגבורתו ובין האנוש החלש בכחו ובגופו ובין החי והקיים לעד ולנצח נצחים מאומן של זכוכית כשיחפוץ לעשות כלי של זכוכית לוקח בכלי ברזל נבוב בקנה מן הזכוכית הניתך בכור הכבשן ונופח בפיו ועובר הרוח בתוך הקנה הנבוב אל הזכוכית הנתכת הדבוקה בקצהו והזכוכית נמתח ונעשה כלי גדול או קטן בין כדוריי בין בן ד' דפנות בין ארוך בין רחב ככל אשר יחפוץ האומן והאל הגבור והנורא בכחו הגדול הוציא רוח מרוחו ונמתח חללו של עולם עד הגבול אשר גזרה חכמתו ואמר לעולם דיי הנה החכם הזה ז"ל ממציא זה המשל לשכך את האוזן גם כי אין הנדון דומה לראיה ואני אעוררך על זה הענין רצוני על כי התוהו הזה יתחייב ממנו החשך וההחשך יתחייב החומר. וגם יצוייר בשכלך מה הוא ענין התוהו המתמיה בני אדם וזה כי כבר הוא מוסכם בין כל חכמי המחקר הכרח המנע הריקות כלומר שאין מקום פנוי וריק בעולם ואין חלל בלתי נמלא באויר כי הוא מן הנמנע להמציא שום חלל ריק מאויר והנה נמצא כפי הטבע איפשרות להמציא חלל בזולת אויר וזה שאם נקח כלי זכוכית באשישה או כדומה לה ונשים האשישא על אבן של שיש או של ברזל ויהיו פני האבן והברזל שטחיים שוים וישימו על האבן עגולה של בצק סביב דופני האשישה כדי לשמור האויר שלא יכנס באשישה המושמת עליו עוד ישימו נר אחד תוך האשישה על האבן הנה יתמיד חיות הנר עד שיכלה האויר שהיה באשישה ומיד יכבה הנר כי אין חיות הנר רק באויר וכשיכלה האויר בשאיפת הנר ישאר החלל ההוא ריק מאויר ואם תשא האשישה למעלה תנשא האבן עמה להעדר האויר שהיה מפריד בין האשישה והאבן והנה שבו גוף אחד האשישה והאבן והוא דבר מתמיה כי ימצא חלל בזולת אויר ונקרא החלל ההוא ערום מצורת האויר כי לא יכחיש השכל שנשאר החלל ההוא ריק מאויר שאם היה שם אויר לא יכבה הנר והוא דבר מתמיה כפי הטבע וזה החלל נקרא תוהו שאין בו ממש שאלו היה שם אויר לא היה נושא הכלי את נושאו והוא סוד נוטה צפון על תוהו וכבר ידעת מ"ש ז"ל שהפאה ההיא של צפון חרבה וערומה מכל צורה כי על כן ייחס אליה התוהו והוא סוד תולה ארץ על בלימה שאלו היה בפאה ההיא שום חלל מלא לא תעמוד הארץ תלויה על בלימה יתעלה שמו והדרו וזרועו החזקה המקיימה על תוהו המתמיה בני אדם שהוא דבר נמצא ריק וחלל בלא צורה לא מאויר ולא מזולתו וחוייב להמצא מהחלל ההוא הנבוב חושך בהעדר האויר ממנו ומהחשך חויב להמציא חומר ממשיי והעד על זה חשך מצרים שנאמר וימש חשך ובמדרש אגרה מלשון והיית ממשש בצהרים שהיה כפול ומכופל ועב שהיה בו ממשות נתפס בידים והיה כל כך עב עד שאמר ולא קמו איש מתחתיו אם ישב לא היה יכול לעמוד עמד לא היה יכול לישב למדנו כי מן התוהו נמשך החומר והוא מ"ש המאמר תוהו מדורא דזוהמא קינא דפסולתא כי היה התחלה לחומר. ובוהו ברירו דאתבריר מגו פסולת פי' שהוברר ונזדכך הפסולת ההוא החשוכיי ויצא מזוקק לאור כאשר יבאר בסמוך והנה הארכתי מעט בזה הענין להרחיב מעט השכל כפי ההשגה האנושית לא כפי עצם הבריאה ח"ו כי לא ידענה בלתו יתברך אמנם אנחנו כדמיון הסומא אשר יכה ניצוץ השמש על עיניו ומצייר מציאות האור ואינו רואה את כל מאומה בידו ועל כל זה יזונו עיניו מעט ויהנו ממנו וכן אנחנו יהנה שכלנו האנושי בהמצ' בדבר הטבע דבר דומה אל שרשו בנגלה כי סוד הענין הזה הוא למעלה ודוגמתו למטה כמו שאמרתי ואמרתי זה לפי שלא ראיתי בכל הספרים ומפרשי מאמרי הזוהר לא בפי' החכם ה"ר מנחם רקנאטי ז"ל ולא בספר זולתו מי שביאר המאמר הזה מראשו אל סופו רק לוקחים קצת דברי המאמר מניחים העיקר:

18 ואחר שביאר ענין התוהו והבוהו הוסיף לבאר סוד החשך והרוח ואמר וחשך רזא דאשא תקיפא וכו' סוד האש החזקה שהיא מדת הגבו"רה שנתיחסה לשמאל והוא המכסה על תוהו הנמשך ממדת הבי"נה על אותו הפסולת והזוהמא אשר נמשך מהתוהו ונתחזק ממנו כי מכח התוהו נמצא וז"א וההוא חשך חפי על גבי תוהו וביאר ואמר שרצונו לומר על גבי תוהו על הפסולת הנמשך ממנו אשר בו נתחזק וזהו על ההוא פסולת דאתתקף מניה. ורוח אלהים מרחפת רוחא דקודשא דנפיק מאלהים ודא מרחף על פני המים כלומר אותו הרוח הראשון שנסתלק ונשאר תוהו בהעדרו הוא מרחף על פני הבוהו שקבל צורה שהוא מקיימו והוא סוד המים הנרמזים באבנים המפולמות ואמר שלא הוברר מהתוהו הבוהו ער שנשב זה הרוח והכן הוברר מתוך הפסולת מעט מעט כדמיון הכסף המעורב בסיגים הנצרף בכור פעם ושתים עד שנשאר הכסף מזוקק ואמר כך האי תוהו אבריר ואצריף ונפק מניה וכו' אמר שהסיג הנמשך למטה בקליפות האגוז רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים הרמז לכחות הדין הוא אותו שראה אליהו כי בד' קליפות האגוז היה צופה מה שלמעלה במרכבה הראשונה כמו שהיה צופה יחזקאל כמ"ש והנה רוח סערה באה מן הצפון וכו' ואמר שגם הבוהו נצרף ויצא ונמשך ממנו למטה סיג הרעש שגם הבוהו יש בו רעש כי אין מדה שלא ימצא בה דין ורחמים ונקראת לפי רובה אם רובה דין נקראת מדת הדין ואם רובה רחמים נקראת מדת רחמים הוא שראה אליהו ואמר ואחר הרוח רעש. ואמר שגם החשך נצרף ונזקק ויצא ממנו הסיג למטה והוא האש והסתכל כי באלה השלשה אבות שהם התוהו והבוהו והחשך זכר הסיגים שיצאו מהם שהם רוח סערה ורעש ואש שהם השלשה קליפות האגוז החיצוניים אמנם משהוברר ונזקק הרוח אמר אבריר רוח ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה לא אמר אצריף ונפק מניה כמו שאמר בשלשה אבות ראשונים רק אמר ואתכליל והרמז על הקליפה הדקה הקרובה אל מוח האגוז הנרמז במראת יחזקאל בנוגה לו סביב כי הוא זכר תחלה והנה רוח סערה סוד הערלה העומדת בחוץ כי בה צפה איוב כשענהו האל יתברך שנאמר ויען יי' את איוב מן הסערה בנון כפופה ולא פשוטה להורות כי לא היה שם הנו"ן פשוטה המשפעת רק קליפתה ולכן אמר באה מן הצפון הידוע אשר ממנו תפתח הרעה שהוא מסביר פנים לרע כאשר יתבאר ואח"כ אמר ענן גדול היא הקליפה השניה לה ואח"כ ואש מתלקחת היא הקליפה השלישית אליה ואח"כ אמר על הרביעית הדקה הקרובה אל מוח האגוז ונוגה לו סביב כי יש לקליפה הזאת נוגה ומתנוצצת באויר לסבת קורבתה אל הפנימי ואל זה רמז המאמר הזה באמרו אבריר רוח כלומר רוח אלהים חיים ואתכליל ברזא דיליה לא אמר ואתכליל ביה שהיה נראה כי הוא הוא ביחוד אבל אמר ברזא דיליה כלומר בסוד זולא כמוהו בשלימות כי אם בדמיון:

19 ואחר שזכר מציאות הוויות האבות שהם התוהו והבוהו והחשך והרוח ומה שנמשך מהם לוה שב לבאר ענין התוהו והבוהו מהו המובן מענינם ומציאותם וכבר קדם לנו מהו ממה שכתבנו בו תוהו דלית ביה גוון ולא דיוקנא ולא אתכליל ברזא דדיוקנא כי הוא דבר ערום מכל צורה ולא יקרא לו שם ידוע רק תוהו לפי שעדיין לא קנה צורה שיקרא שמו עליה ולא גוון כלל שיאמר עליו שהוא אדום או ירוק או שחור וזולתו מהגוונים. כד מסתכלן ביה לית ביה דיוקנא כלל פי' אם נבוא להתבונן במהותו לא נשיג בו לא צורה ולא דמיון. לכלא אית לבושא לאתלבשא בו האי דאתחזי ביה וליתיה כלל דלא הוי אמר כי כל הנמצא ממנו שקבל צורה הוא לבושו כי צורתו היא לבושו זולת זה התוהו שנראה בו הלבוש ואיננו. וממה שכתבתי בדמיון חלל האשישה אחר כלות האויר שהיה שם בתחילה בשאיפת הנר תבין אמרו דאתחזי ביה וליתיה כי מתוך האשישה אנחנו רואים חלל ואין שם לא אויר ולא זולתו וא"כ נראה שם דבר שאינו וז"א וליתיה כלל ולא הוי ואל תרחיק המשל והדמיון הזה מדעתך כי הוא יורנו על כי יש דבר נמצא מזולת לבוש וצריך אתה להמשל ואל הדמיון הזה במקומות רבים כאשר יבוא בע"ה. וביאר הבוהו ואמר להאי לבושא אית לבושא ודיוקנא והשם מורה כי בו הוא דבר הנתפס והניכר שבו נתלבש התוהו להגלות ואמר כי הסוד הזה הם האבנים המושקעות ומתוך חותם התוהו יצאו להמשיך המים והשפע בסבת הצורה שקבלו שאלמלא הלבוש שלבשו לא היה יורד שפע לעולם שבהם יתגשם השפע לעולם המוגשם והוא אמרו בציורא דלבושא משכי תועלתא מעילא לתתא ומ"ש וסלקי מתתא לעילא הכוונה להודיע שהאבני"ם האלה הרמוזים יש בהם רוח אלהים חיים ומגמתם תמיד לקבל ממה שלמעלה מהם ולהשפיע לשלמטה מהם כי הם החיות העליונות אשר תמיד רצים ושבים אלא שנתיחסו אל האבנים לשתי סבות הא' לרמוז על בנין העולם שאין בנין בלא אבנים והב' לרמוז על ההשפעה היורדת באמצעותם לעולם כדמיון האבנים והסלעים שיוצאים מהם המעיינות והנהרות ואמר כי על רמז זה נקראו אבנין נקיבן ומפולמין פי' נקובות להשפיע ומפולמין מלוחלחות ומליאות מכל טוב ומ"ש הני תליין באוירא לזמנין תליין לזמנין אתטמרן הוא רמז לגלוי השפעותיהם או להעדרם כפי כושר מעשה התחתונים לפעמים משפיעים לפעמים הם נסתרים כאלו הם בהסתר פנים בב יכול לגבי התחתונים ביומא דעיבא ביום חרון וכעס כמ"ש סכותה בענן לך מעבור תפלה והסתכל שכתוב סכותה בה"א בב יכול הה"א האחרונה שבשם היא בהסתר פנים על כנסת ישראל והפנים המאירים נסתלקו ממנה הוא נרמז ביומא דעיבא ומ"ש ומפקי מיין גו תהומא לאתונא מתמן תוהו מכאן תבין כי יש תוהו עליון בעולם האצילות כמו שאמרתי ויש תוהו למטה בעולם הקליפה ואלה האבנים ממשיכים מים ושפע תוך התהו"ם הנרמז לרגלי החי"ה היורדות מות ומתמצית השפע ההוא ניזון התוהו התחתון שהוא ראשית עולם הקליפה ומ"ש דהא כדין חדוה ושטותא הוא דאתפשט תו"הו בעלמא זה יתבאר ממאמרם ז"ל ירדן יוצא ממערת פמיאס ומהלך בימה של טבריה ומהלך בימה של סבבי ומהלך כימה של עלית ומתגלגל ויורד לים הגדול ויורד לפיו של לויתן שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו ואמרו אימתי בהמות בהררי אלף בטוח בזמן שיגיח ירדן אל פיהו של לויתן ואמרו זה לפי שזה הכתוב מדבר בבהמות בהררי אלף. וסוד הענין הוא כי הירדן הוא רמז לי"אור דין וכי הוא יורד מדן שהיה דגלו לצד צפון והוא יורד ממערת פמיאס כלומר מתעלום הבי"נה כי שם הדין נעלם בסוד יהו"ה הנקוד בנקוד אֱלֹהִים כי שם חלקת ומקור הדין ורמוזה במערת פמילאס לרמוז שהיא מערה של אהי"ה שהוא הכת"ר שבה מפקיד כליו והאבנים נחצבים ממנה וכן עולה פמייאס כ"א במ"ק כמנין אהי"ה והם עליהם השלום מדברים בדרך חידה ומשל ונושאים משליהם על שמות המקומות אשר הם מתעסקים בהם כאשר נבאר בעז"ה בחידת בריה דרב המנונא סבא בשם מקום שנקרא לו"ד אמרו שי"אור הדי"ן מקורו הנעלם הוא מערת פמייאס ויורד ומהלך בימה של טבריה הרומז למדת החס"ד שהיא ימה של שכי"נה כי מימי החסד עושים אותה ים וכן עולה במ"ק חס"ד טברי"ה. ומהלך בימה של סבכי הרומז למדת הגבו"רה שמשפיע בה הדין שהוא מקום סבוך קרנותיו של אילו של יצחק פי' סבון הדין משם הוא יורד. ומהלך בימה של עלי"ת ונוסחא אחריתי חי"לת והרמז אל מדת התפארת כי הוא גולת עלית על העטרת שעיקר הרחמים וההמזגה ממנו הוא כמעשהו. או חילת מענין חי"ל שלו. והסתכל שלא אמר בימה של טבריה ובימה של סבכי מתגלגל אלא מהלך ובימה של חילת אמר מתגלגל לפי שהוא מתגלגל דרך הנצח וההוד והיסוד אל הים הנזכר. וכבר ידעת כי שבעה ימים הם ולא האריך בעל המאמר רק בשלשה מהם שהם האבות והכולל אותם שהוא הים הגדול. ומ"ש אח"כ ויורד אל פיו של לויתן וכפי הרמז הלוי"תן הקדוש הוא בן זוגה של עטרת והוא המשפיע בה ואיך יקדים הי"ם אל הלוי"תן בלשון המאמר. אמנם כי צריך אתה לדעת כי יש ולויתן קדוש ולויתן בעולם הקליפה זה דג טהור וזה דג טמא ומתמצית הלויתן הטהור היורד אל הים יזון הנחש התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו כאשר יבוא במקומו ב"ה ולויתן הזה הנז' בכאן הוא לויתן נחש עקלתון כי פיו פתוח אל מימי הירדן הוא יאור די"ן הנרמז אל מדת הדין ובהגיע הירדן אל פיהו בהמות בהררי אלף בטוחות והם אוכלוסין של לויתן נחש בריח כי אז יחלק להם טרפם ומזונם בסוד הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם כי עיקר מזונם הוא בא ממדת אל ח"י על ידי העטרת וכבר ידעת כי מכח הנחש והבהמות מתגבר היצר הרע בעוצם והוא סוד אמרם סרס את הזכר והרג את הנקבה כדי שלא יתרבה היצר הרע ויחריב העולם והנה היצר הרע הוא שמחת וחדות העולם הזה ושטותו וסכלותו וסכלות כל שנמשכים אחריו בזה העולם כי יערב לנפשם תאוותו הנהיה והמשברת גופם ואין לך שטות וסכלות גדול מזה וזהו אמרו והתקין מיין גו תהומא לאתזנא מתמן תוהו הוא התוהו התחתון דהא כדין חדוה ושטותא הוא דאתפשט תוהו בעלמא יגיד כי מן התוהו נמשך השטות שהוא שמחת העולם הגשמי הזה לסבת החומר שנמשך משם:

20 ואחר שביאר ענין התוהו והבוהו ומה שנמשך מהם למטה שב לבאר ענין החשך הנדבר מהו ולמה נקרא חשך וכמה גוונים יש בו כי הגוונים מורים על תוקף הדין ורפיונו והתחיל ראשונה בגוונים ואמר כי שלשה מיני מראות הם ואחד כולל את כלם וסוד ד' מראות הללו למטה בקליפה אמרם במשנה ארבעה אבות נזיקין הם השור והבור וכו' ואמרם בנגעים מראות נגעים שנים שהם ארבעה רומזים בדבריהם עליהם השלום כי שורש הנזקים והנגעים הם מרכבת הקליפה כי אין מרכבה פחות מארבעה כי זה לעומת זה עשה האלהים. ואמר שהם אש שחורה ואש אדומה ואש ירוקה והרמז על חוזק הדין ורפיונו כי הגוון השחור מורה על תוקף הדין ועביו והגוון האדום מורה על דין חזק ויסורים קשים ורעים ולא כ"כ חזק כגוון השחור כי מנפש ועד בשר יכלה הוא המות המחשיך פני הבריות והגוון הירוק על הדין הנרפה הממוצע כי יש בו קצת לבנונית והגוון הלבן מורה על הרחמים. וזכר המראות הללו מלמטה למעלה כי כל עוד שכח הדין יורד למטה הוא מתחזק. וכוונתו באמרו בגוון תקיף בחיזו תקיף בציור הודיע כי המראות הללו אינם מוגשמות עבות כמראות המלובשות בחומר העשבים והצמחים או הבגדים הצבועים אבל הם מראות דקות למראה ולציור זולת השחור שהוא האחרון שהוא תקיף בגוון חשוך הרבה בלתי נראה לעוביו ולכן זכר בשנים הראשונים תקיף בחיזו ותקיף בציור ובאחרון שהוא הראשון ממטה למעלה שהוא השחור אמר תקיף בגוון. ומ"ש אשא חוורא דכליל כלא הוא הראש כי כל הקרוב אל עצם האור יותר מאיר ויותר זך ובהיותו ראש לכל הגוונים הוא כולל את כלם וכבר ידעת כי ראש כל הגוונים הוא הלבן אשר בו יתלבשו ותכליתם הוא השחור המכסה ומשחיר כל הגוונים וכבר ידעת אמרם על השחור אדום הוא אלא שלקה כי הגוון השחור הוא המכסה ומחשיך כל הגוונים וזהו מ"ש חשך תקיף בכל אשין ודא אתקיף לתוהו פירוש הוא המחזין אל התוהו התחתון ואמר על החשך הזה העליון שהוא אש ולא אש חשוך כי לא קנה שם אש חשוכיי רק כשהוא מחזק את התוהו התחתון כי כל דבר רוחני נקרא על שם פעולתו והסוד בזה ותכהין עיניו מראות כי מדתו של יצחק היא חשך בבחינת הימין שהוא אור ראשון ולכן פעלה מדתו בו ולפי שמשם יונקים כל המדרגות השמאליות בעלי הקליפה החשוכיות נקרא על שמם חשד לפי שהוא מסביר פנים אל הרע וזהו סוד ויאהב יצחק את עשו לפי שכחו של עשו יונק מצד שמאל ממדתו של יצחק וכל עלה רוצה להניק מברכתה לעלולה וזהו וכד אסבר אפין לרע כדין אקרי חשך דשארי עליה לאתקפא ליה כלומר לפיכך נקרא חשך לפי שהוא חונה עליו ומחזקו ונותן לו כח והסימן לאלה הארבע מראות קליפה בנגעי הבתים והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר הוא גוון שחור כמ"ש ושפלה איננה מן העור והיא כהה וכבר ידעת כי הקיר רומז לעטרת בסוד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר כאשר אבאר במקומו ב"ה למה נקראת קיר הנה נתבאר כי אלה המראות המיוחסות אל הנגעים הם למטה מן הקיר וזהו ותרא הן שפל מן הקיר. וצריך אתה לשמור הענין הזה בלבך לא יסור ממנו והוא כי גם כי מדת הגבורה מתייחסת אל החשך ח"ו ח"ו כי יצוייר שום חשך באצילות רק בבחינה שמדת הגבורה העלולה ממדת החסד ואין העלול בשלמות העלה כי זה חייב גניזת האור כאשר אדבר ב"ה בפ' יהי אור ויהי אור לזאת הסבה באו כל המדות השמאליות עלולות מהימניות עד הגיע הדבר אל פגימת הלבנה העליונה אמנם נקראת מדת הגבו"רה חשך לסבה זו ולסבת החשך הנמשך ממנה למטה בעולם הקליפה כי כל אומן מתכנה ע"ש אומנותו והסוד בזה וחשך על פני תהום כאלו אמר על פני תוהו כי תהום נגזר מן תוהו כמו ריקם חנם והוא התוהו התחתון אשר ברגלי העטרת הוא נקרא תהום רבה כמ"ש. ואמר כי כמו שהחשך הזה הנרמז הוא חונה על תוהו השפל ומחזקו ומסביר פנים אל הרע כן הרוח הוא חונה על בוהו ומנהיג אותו וגם סוד המים הנרמזים באבנים המשוקעים בתהום אשר על זה נקראים פני ורוח מנהיג לאותם הפנים והסוד ורוח אלהים מרחפת על פני המים כי לא כתב מרחפת על המים אלא על פני המים הם אבני הבוהו העליון שהם האבנים המשוקעים בתהום התחתון ורוח אלהים מרחף עליהם כדי שיצאו מימיהם דא כמא דאצטריך ודא כמא דאצטריך כל עולם בפי מה שהוא צריך כלומר למעלה ולמטה כפי החק הראוי לו:

21 אחר כך אמר שעל כל אחד מאלה הארבעה שהם ארבעה קליפי האגוז ממונה שם אחד משמותיו יתברך והשמות עצמן מורים על עצמות המנוי והשלטנות אשר נתמנו עליו ואמר כי על תוה"ו נתמנה שם שד"י כדי שלא יתפשט התוהו בעולם יותר מדאי כפי מה שגזרה חכמתו ואמר לו די. ועל בוה"ו נתמנה שם צבאו"ת יען בוהו מורה על מציאות כמ"ש כי מלת בוהו מורה על מציאות כלומר בו הוא. ומציאות החיילים וצבאות מעלה ומטה יצאו ממנו. ועל חש"ך ממונה שם אלהי"ם לפי שהוא מורה על מדת הדין המחשיך פני הבריות. ועל רוח ממונה שם י"הוה שהוא שם המשכך הדין והמשקיטו נרמז בקול דממה דקה שהוא מדמים הדין בשובה ונחת וכבר ידעת כי הרוח הוא המחיה את האדם כי הוא מוצא פי י"הוה יתברך והוא הנותן שלום בין ההפכים. והביא ראיה לסוד זה נבואת אליהו ז"ל כשעבר על פניו צורת המרכבה אמר שראה רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים ואמר לא ברוח י"הוה כלומר שהיה הרוח ההוא רוח סערה לא רוח פשוט שיתיחס אליו שם יי' וזהו לא ברוח יי' אבל שם שד"י ממונה עליו שלא יחריב את העולם שהרי שם שדי ממונה על סתר התוהו.

22 ואחר ברוח רעש וגם לא ברעש ההוא שם יי' כי גם כי נרמז בבוהו אינו נמלט מרוח סועה מסער ורעש נמצא בו ולא יתיחס אליו שם ה' שהרי שם צבאות הממונה עליו המורה על מציאות הצבאות והחיילים היוצאים מן הבוהו הם ברעש ובתשואה רבה תמיד לשוב אל מקורם כי כבר ידעת כי כל מה שנתפשט מהנקודה הוא סובב סובב סביב הנקודה ולא ינוח והיא התשוקה הנמצאת בכל צבאות מעלה והוא סוד אמרנו והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומתם ואומרים ברוך כבוד יי' ממקומו משיגים מקום כבודו איה הנה נתבאר כי גם בבוהו נמצא רעש.

23 ואחר הרעש אש גם באש ההוא אין שם יי' מתיחס בו שהרי שם אלהים מורה על דין האש החזקה.

24 ואחר האש קול דממה דקה בקול הזה מתיחס שם יי' שהוא שם הרחמים המשכך והמשקיט הדין מזעפו ומנהיג את הכל ברחמים. וביאר שאלה הארבעה הנז' במראות אליהו ז"ל הם ארבעה פרקי המרכבה התחתונה שהם גוף ואיברים ידועים נרמזים באותם הארבעה העליונים וז"א ארבעה פרקין הכא דאינון פרקי גופא ואיברין ידיען דאינון ארבעה ואינון י"ב והכא שמא גליפא די"ב אתוון דאתמסר לאליהו פי' כי שם אדנ"י יש בו ארבעה אותיות ומילואו י"ב אותיית אל"ף דל"ת נו"ן י"וד והם סוד המרכבה המרובעת לארבע פאות העולם ארבעה יתידות ושתי מגרופיין לכל אחד ואחד בסוד הדגלים החונים לד' פאות אשר לכל ראש וראש היו שנים חונים עליו וזה השם וסודו נמסר לאליהו ז"ל במראה ההיא:

25 ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט. ובאר כי מבראשית עד ויאמר אלהים יהי אור הוא כוונת הבריאה במחשבה ומויאמר אלהים יהי אור והלאה בעולם הבנין הכתוב מדבר. לאשכחא גניזין כי שם נגלו מצפוני הבריאה בפרט דעד הכא הוא בכלל כלומר מבראשית עד ויאמר אלהים הוא מדבר בדרך כלל שכן כתב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בדרך כלל וכן הארץ היתה תוהו ובוהו וכו' ולבתר אתהדר כלל פרט מויאמר אלהים וכו' ויאמר אלהים וכו' כי הזכיר בריאת השמים והארץ ותולדותיה' דרך פרט עד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כי שם חזר וכלל נמצא הסדר כלל ופרט וכלל והיא מדה אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהם והסוד כלל הם השלש הראשונות שהם ראש אחד וכלל אחד. ופרט הם האבנים אבני הבנין שנפרטו לדין ולרחמים. וכלל היא העטרה הכוללת אותם שהיא במקום הכתר כי אנ"י ראשון ואנ"י אחרון וכדי שלא תאמר אחר שנאצלו הפרטים שוב אין להם צורך בכלל לכן המדה היא כלל ופרט וחוזר הפרט אל הכלל והסוד הוא הגחלת עם השלהבת כי השלהבת נמשכת מן הגחלת ואין להחיות כי אם בגחלת כי בעוד שהגחלת נמצאת השלהבת מתאחזת בה ומתלכדת ואם ידומה העדר הגחלת לא תמצא השלהבת ועל הסוד הזה הם עליהם השלום דורשין י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם כמ"ש ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל.

26 עד הכא כלא תליא באוירא מרזא דאין סוף כל מ' עד כאן עד שלא אמר הכתוב ויאומר היה הכל תלוי בכח האויר הקדמון שבא מסוד האין סוף שם היה כל אצילות נסתר.

27 כיון דאתפשט חילא בהיכלא עילאה רזא דאלהים כי השם י"הוה יתברך ננקד בניקוד אלהים נאמר בכתוב לשון אמירה כי לא יאמר לשון אמירה בדבר העומד במחשבה עד שיוצא אל הפועל.

28 ואע"ג דבראשית מאמר הוא נשמר ממה שאמרו ז"ל בראשית נמי מאמר איהו וביאר כי אעפ"י שהוא מאמר לענין החשבון הנה לא נזכר בכתוב מאמר להעלמתו ועמד בכח והנה בהתפשטותו וצאתו לפועל נזכר בכתוב לשון אמירה ואמר כי ויאמר יורה על הדבר שיושאל עליו מהו כי במקום שהתחיל הדבור ליגלות ולהשמע הוא המקום שיאמר עליו מהו כי בדבר שאין שם דבור ולא אמירה לא יושאל עליו מהו כי מי שומע ומ"ש ויאמר חילא דאתרם ארמותא בחשאי בא להודיענו למה לא נאמר לשון דבור אלא לשון אמירה אחר שהמדה הזאת היא התחלת הדבור הי"לל וידבר אלהים יהי אור ולמה הוציאו הכתוב בלשון אמירה. ואמר כי בעבור שבא ממקום החשאי וההסתר בסוד הביאו לה בחשאי ומכאן תבין למה נתיחס הזיווג הקדוש אל חשאי וכ"ש שיתיחס למעלה כי שם הוא החשאיי המתבודד ולפי שמדת הבינה באה ממקום החשאי והדממה לכן ייחס אליה האמירה כי האמירה תורה על חשאי והדבור אל השמעת קול ואם תמצא בעטרה שיתיחס אליה האמירה והנה הוא סוד הדבור כי בה נגמר הדבור הוא להורות על הזיווג שהוא בחשאי ובדרך נסתר בשביל אשר יזדווג היסוד עמה כמו שנתיחס האמירה בחשאי למדת בינה ודע כי נתיחס הדיבור למדת התפארת בסוד וידבר יי' לפי שהוא הבן הבכור אשר בצאתו מרחם אמו ישמע קולו וז"א ויאמר השתא אוליד ההוא היכלא ממה דאעדי בזרעא דקדש כמו שאמר למעלה תמן זרע זרעא לאולדא ואוליד בחשאי כי קולה לא ישמע להעלמת' אמנם הבן הנולד ישמע קולו לחוץ בסוד והקול נשמע בית פרעה כי בבי"תו גם הוא לא ישמיע קולו כי נסתר הוא ושמו נכתב ולא נקרא ואם נשמע קולו הוא בחוץ וביאר הענין ואמר מאן דאוליד אוליד בחשאי כיון דנפק מיניה מאן דנפק אתעבי' קול דאשתמע לבר ועל כן נקרא קול השופר קולו של שופר הגדול שהיא מדת הבינה בדמיון השופר כי אין נשמע קולו במקום הצר שבו כי אם במקום הרחב לחוץ כי הקול יוצא ממקום הדחק ונשמע במרחב והוא סוד מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. וזה נרגש ברוח עם השופר כי הרוח התוקע בשופר בעוד שאינו דופק בשופר לא יורגש אמנם כשהוא דופק ויוצא לחוץ אזי נרגש הרוח ונעשה קול וכבר ידעת כי מדת הבינה נקראת רוח מרוח לסוד זה ולא יורגש זה הרוח אם לא בצאתו לחוץ בדפיקו והוא הבן הבכור תפארת ישראל בצאתו מרחם אמו. ואחר שביאר סוד האמירה שהוא בחשאי כענין אמרתי אני בלבי ענין מחשבה והסוד בזה שלא היה בעמל ויגיעה ובארמלת יהי אור כי היה יכול לומר יצא אור או ימצא האור ואמר יהי להודיע שכל מה שנגלה ויצא מכח הי"וד והה"א הרמוזים בחכמ"ה ובי"נה יצאו ונגלו והיוד הנוסף בסוף התיבה להודיע כי כל הנמשך נמשך מהשורש שהוא הי"וד כי הבן נמשך מכח האב וז"א ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה למהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא. ואחר שביאר מלת יהי יבאר מלת ויהי כי לא אמר והיה אור והטעם להודיע כי זה האור הנגלה נמשך מן האור הראשון כלומר מן השורש שהיה מקודם שלא יפול בו חדוש ולא גלוי רק זה האור הנמשך ממנו יפול בו ענין גלוי והויה וזהו יהי אור כלומר ימשך אור מאותו שהיה כבר אור ובאמרו ויהי הודיע שנתמעט שלא נשאר בתקפו כי מלת ויהי מורה צער וחסרון שהאור הראשון נגנז כמו שכתבנו והשאיר אחריו אור מתמזג ומתמצע מלז ללז לחלק לכל עולם ועולם החק הראוי לקיומו והואיל ואתא לידן ארמוז לך סוד האור מהו כאשר יעדתי למעלה ואם עיני שכל לך תשכיל הענין ממוצא דבר:

29 דע כי יסוד מוסד הוא ביד בעלי הקבלה הפנימי' כי ענין החשך והאור הרמוזי' בתורה האמתיי' אינם כמו שאנו מרגישי' בהם בחוש ראותנו אבל הדבר בהפך כי האור המוחש אצלנו בעונם ההגבלה הוא חשך והחשך המוחש אצלנו הוא אור וביאור זה כי כבר ידעת כי האור העצום שנגלה ביום הראשון מי משפלים מבלעדי השלם יתברך יוכל לסבלו כי זהו סוד מאמרם שלא היה העולם כדאי להשתמ' בו כי איך ישתמשו בעלי החשך בהפכו כי מי יוכל את יום בואו והגלותו כי לא נגלה רק להרחיב חלל העולם כמו שביארנו שהיו ההויות נקבצים ונגנזים בנקודה אחת ונגלה לדחותם לחוץ והוא סוד התפשטו' הנקוד' ואחרי הגלות חזר ונגנז שאם לא נגנז לא יראו חוצה והנה זה האור העצום השאיר אחריו ברכה חוט ממנו להאיר על הארץ וזה הנשאר נקרא חשך בערכו ובבחינת הנבראים הסובלים אותו נקרא אור כי האור הראשון נקרא חשך בעיני הנבראים כי לא סבלוהו אמנם הנמשך ממנו שהוא חשך בערכו נקרא אור כי מתוכו ירגישו אור והוא דמיון המסך המושם לפני אור השמש כדי להביט בעין השמש כי המביט בעין השמש ישוב בעיניו חשך ובזה תבין מ"ש בס"פ הבהיר א"ר אבון מאי דכתיב יוצר אור ובורא חשך אלא אור שיש בו ממש נאמר בו יצירה חשך שאין בו ממש נאמר בו בריאה כד"א יוצר הרים ובורא רוח. הנך רואה כי גלה הסוד בדברים מועטים וביאור זה כי האור הזה המורגש אצלנו יש בו ממשות ועביות כי איננו בעצם ובטוהר האור הראשון כאשר יתבאר לפנים ועל כן נאמר בו לשון יצירה שהוא ענין ציור מורגש אמנם החשך שהוא האור העצום השב לחשך בעינינו אין בו ממשות ולא הרגשה כלל ועין לא ראתה וע"כ לא נאמר בו רק לשון בריאה כי ענין בריאה יותר דקה מענין יצירה. והביא ראיה לזה מהכתוב שהיצירה יותר מורגשת מהבריאה והוא אמרו יוצר הרים ובורא רוח הנה כי כנה הדבר הזך שהוא הרוח אל הבריאה והדבר המורגש שהם ההרים אל היצירה כי לא תחול הצורה רק על חומר. הנה נתבאר כי מה שהוא חשך בחוש ראותינו כפי האמת הוא אור ומה שאנו מרגישים אור בחוש ראותינו הוא החשך שנמשך מהעדר האור האמיתי. ואחר שהרגשתינו באור הוא מפאת החשך הנה תתחלף ההרגשה בנבראים כפי התחלף האור המורגש הזה שהוא החשך הנז' כפי המקבלים כי אנחנו רואים התחלפותו בנמצאים על פנים שונים וזה כי הרגשתנו אנחנו בזה האור המורגש הוא מעת הבקר עד הערב ומן הוא והלאה אין אנו מרגישים בו. והנה העטלף וזולתו מהרומשים בלילה מרגישים בו יותר מבני אדם ונמצא א"כ כי הרגשתנו אנחנו יותר חלוש מראות העטלף שהוא מרגיש בו באישון לילה ואפילה שאין מרגישים בו אנחנו. ויתכן שנאמר בהפך זה כי ראות העטלף הוא יותר חלוש מראותנו אחר שלא יסבול חוש ראותו להסתכל בזה האור המורגש ויצא לנו מזה כי כוונה החכמה העליונה בגניזת האור העצמי ובהשאיר חלק ממנו שהוא חשך בערכו כדי להגביל כל חלקי ההגבלה לתת לכל דבר החק הראוי לו כי מה שהוא אור לזה הוא חשך לזה ומה שהוא חשך לזה הוא אור לזה וזה הסוד נרמז בכתוב ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה אשר נחלקו בפירושו המפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה כאשר תראה במה שפירש רש"י ז"ל שפי' כי היה עמוד הענן מסתלק משחשכה ובא עמוד האש להאיר להם בלילה ושבאותה הלילה לא נסתלק עמוד החשך אבל שב לאחריהם להבדיל בין מחנה ישראל למחנה מצרים ושעמוד האש היה לפניהם להאיר לישראל וזהו ויאר את הלילה עמוד האש את הלילה לישראל. ולפי שהוקשה להרמב"ן ז"ל איך יתישב זה בפסוק ויהי הענן והחשך היה לו לומר ויהי הענן מאחוריהם והאש מלפניהם ויאר את הלילה באופן שהענן היה מחשיך למצרים והאש היה מאיר זה הלילה לישראל. ועל כן הוכרח לפרש כי שני העמודים שבו לאחריהם של ישראל עמוד הענן לפני מחנה מצרים בקרוב להם ועמוד האש לפני מחנה ישראל בקרוב להם ואמר כי החשך הנז' בכאן הוא האש כמו שפירש במעשה בראשית שאמר שם כי האש נקראת חשך מפני שהאש היסודית חשוכה ואלו היתה אדומה היתה מאדימה לנו הלילה. ולפי שהוקשה לו ג"כ לפירושו למה יצטרך לחזור עמוד האש לאחוריהם כמ"ש ויהי הענן והחשך שהם לדעתו שני העמודים עמוד הענן ועמוד האש ולמה לא ישאר עמוד האש לפני מחנה ישראל כמו שפי' רש"י ז"ל הוצרך לבאר כי עמוד האש אעפ"י שהיה מאחריהם היה למעלה. וא"כ גם לפי' הרמב"ן ז"ל למה יוצרך להיות עמוד האש מאחריהם למעלה אם להאיר להם את הלילה יבוא עמוד האש לפניהם כדברי רש"י האמנם כפי המקובל אצלנו ומ"ש בספר הזוהר בפרשה עצמה הוא שהעטרת נקראת עמוד האש מצד קבלתה ממדת הגבורה שהיא האש החזקה והעטרת עמוד שלה ונקראת עמוד הענן מצד מה שמקבלת ממדת החסד ואל תתמה על החפץ כי איך יכונה הענן אל החסד והנה הוא אור כי הטעם והסוד בזה להיות המים מצויים בענן והם מימי החסד. והנה אני מוכרח להביא לפניך לשון הזהר כדי שיעלה האמת בידינו ז"ל ויסע עמוד הענן מפניהם מאן עמוד הענן דא ר' יוסי אמר ההוא עננא דאתחזי תדיר עם שכינתא ודא הוא עננא דעאל משה בגויה ר' אבא אמר והא כתיב ויי' הולך לפניהם יומם אלא סיועא דצדיק ופרישו דרשימו דיליה ועל דא הוה אזיל האי ענן יומם וכתיב יומם יצוה יי' חסדו ומסטרא דחסד אתא דא ודא חסד אתקרי. ועננא אחרא אזיל בליליא ואתקרי עמוד אש. ר' שמעון אמר עמוד הענן יומם דא אברהם ועמוד האש לילה דא יצחק ותרויהו אשתכחו בשכינתא ומה דאמר ר' אבא הכי הוא דעל ידא דהאי דרגא אשתכחו וכו' הנך רואה בעיניך אם עיני האור לך היאך נסתכמו דבריהם ע"ה אל כוונתנו כי שני העמודים הם בנושא אחד והיא העטרת שהוקשה להם ענין אומרו ויהי הענן והחשך כי יראה כי שניהם ענין אחד והענין מונח להם כי החשך הנז' בכתוב הוא האש חויב להם לשאול מאן הוא עמוד הענן והשיב ר' יוסי שהוא ענן השכינה אשר היה משה בא בו כמ"ש ויבא משה בתוך הענן. והנה ד' אבא אמר כי יראה כי הענן הזה הוא אור ממה שכתוב ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן הרי שהנזכר שם יומם שהוא האור בענן ואיך יתכן לקרוא לאור ענן והשיב על סיועו דצדיק ופרישו דרשימו דיליה נקראת ענן יומם כי מטרוניתא עם מלכא מלכא אקרי ועל כן נתיחסה אל יומם שהוא מדת אברהם מדת הבקר אור בסוד יומם יצוה יי' חסדו ומסטרא דחסד אתא. ורשב"י ע"ה פירש הענין היטב ואמר כי העטרת מראה נושאת דבר והפכו בסוד להט החרב המתהפכת וכי מצד מדתו של אברהם נקראת עמוד ענן הנושא המים ומצד מדתו של יצחק נקראת עמוד אש וששני הענינים נמצאים במדה הזאת וז"א ותרווייהו אשתכחו בשכינתא נמצא כי פירוש ויהי הענן והחשך נאמר בעטרת והיתה פועלת דבר והפכו אור וחשך אור לישראל וחשך למצרים. ואתה בני הט אזניך אל קשט אמרי אמת כי כל עניני העולם הזה הם נפלאות תמים דעים ובמדה אחת נסקרים בסקירא אחת דבר והפכו ויתחלפו רכפי המקבלים וחשך מצרים תוכיח כי מה שהיה חשך למצרים היה אור לישראל וכמ"ש רז"ל שהיה הישראל נכנס לבית המצרי בימי החשך ומגלה מסתוריו ובית נכאתו ואין המצרי רואה וזה הענין שהארכתי לך בו הוא עמוק עמוק משכל מריבי עם המתחכמים היום בחכמת הטבע כפי דעתם המזוייף דעת הכרס והסברא כי לא יבינו אל פעולת יי' ואל מעשה ידיו יתברך כי מעת שעלה ברצונו הקדום ובמחשבתו הטהורה לנטוע שמים הללו אשר על ראשינו וליסוד הארץ הלזו הנשמה בסוד עץ הדעת טוב ורע אין לך דבר בעולם שאין בו דבר והפכו אין אור בלא חשך ולא חשך בלא אור ואין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב והוא סוד הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים והבן והוא סוד מ"ש ז"ל בתורתו של ר' מאיר היה כתוב והנה טוב מאד והנה טוב זה המות וכי יעלה על הדעת כי כך היה כתוב בתורתו של ר' מאיר ח"ו כי יחלוק או ימיר אות אחת בתורה אמנם הכוונה להם באמרם בתורתו בתורת שכלו וקבלתו הדברים האלה משרשם היה יודע כי הטוב והמות מעץ הדעת טוב ורע נמשכו כי נושא אחד הוא נושא שניהם ואל תטעה במ"ש ספר יצירה זה לעומת זה עשה האלהים טוב לעומת רע טוב מטוב רע מרע הטוב מבחין את הרע והרע מבחין את הטוב ותחשוב כי הם שני התחלות ח"ו אמנם הכוונה לו בזה כי באו שני אלה ההפכים מחוברים וכרוכים זה עם זה אל עולם הבחינה הזה לבחון בהם את בני האדם והבוחר באחד מהם יקרא הדבר על שמו אם טוב ואם רע כפי הטייתו לימין או לשמאל ונמצאו זה לעומת זה כשתפול הבחירה באחד מהם ועכ"א הטובה שמורה לטובים ורעה שמורה לרעים כי המדה עצמה הנושאת שניהם היא תגמלם כפי בחירתם:

30 ונשוב אל ראש הענין אשר היינו בו והוא כי כל דבר והפכו המורגש בזה העולם התחלתו ושרשו הוא גניזת האור הראשון כי אחרי שובו להאיר לא שב בשלימותו הראשון רק מתמצע מלז ללז לתת טרף לכל אוכלוסי העולם איש איש על עבודתו ועל משאו אשר נשא עליו נושא וסובל את הכל יתברך ויתעלה שמו והדרו אשר חלק אורו לכל נבראיו כפי כח סבלם אם מעט ואם הרבה ממדרגת עולם המלאכים הנהנים וניזונים מקורבת האור עד מדרגת העטלפים הנהנים מהעדרו ואמרנו מהעדרו לא שנעדר מכל וכל שאלמלא נעדר היה שב העולם לתוהו אמנם אמרי להעדרו כלומר עד הגבול אשר הגבילו האל יתברך כי על מי לא יקום אורהו כי הוא המקיים העולם ומלואו. והוא סוד ההבדלה שהבדיל בין יום ובין לילה כי גם הלילה אינה נעדרת מהאור אלא שהוא מעט. והבן הדברים אלה על בוריים כי הוא סוד עמוק בענין הבריאה העומדת היום עד אשר יאספו כל הכחות אל מקורם ואל שרשם כי אזי לא יפול לא שם אור ולא שם חשך כי היום ההוא הוא יודע ליי' לא יום ולא לילה כי ישוב הכל אל נרתקו והיו לאחדי' ההפכים והתמורות תברך ויתעלה שמו אשר בכך רצה וחפץ כי הוא אמר ויהי ברצונו הקדום אשר לא ישתנה. והוא סוד ויהי אור אור שכבר היה ונגנז והאציל אחרי שובו החק הראוי לכל עולם ועולם כאשר כתבנו. ודוק ותשבח הסוד הזה במה שכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק ויבדל אלהים בין האור ובין החשך אמר ז"ל איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון שהוא האש אבל הוא אפיסת האור כי נתן אלהים מדה לאור שיהיה נעדר עד שובו. ביאר כי מה שאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך איננו הנזכר בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך על פני תהום כי כוונת הכתוב שם מדבר בד' יסודות כמו שביארנו והחשך הנזכר שם הוא יסוד האש אמנם החשך הנז' בכאן בענין ההבדלה הוא העדר האור שנתן לו האלהים גבול ומדה שיהיה נעדר עד שובו וזהו אור שכבר היה שנגנז ושב חוט ממנו אשר בערך הראשון יקרא חשך וזהו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כלומר בין האור הראשון אשר לא יפול בו שום הגבלה ובין האור אחרי שובו כי זה שם בו האלהים מדה והגבלה לצורך הנבראים ולעולם הוא מאיר בין רב למעט ואפילו בלילה בסוד אספקלריא שאין לה מעצמה כלום אבל לעולם לא יפרד ממנה אור שמש ומגן יתברך שמו ודי בזה הערה למבין מדעתו:

31 ואחר שביאר ההבדל שהיה בין האור הראשון ובין מה שהשאיר אחרי שובו במלת יהי אור ויהי אור כי על הראשון אמר יהי ועל האחרון אמר ויהי המורה חסרון וצער כמ"ש שב לבאר סוד האור הראשון מעיקרו ושרשו היאך נמשך ונאצל מהאי"ן והאי"ן מאי"ן סו"ף יתעלה בחביון עזו ואמר אור דא רזא סתימא אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עילאה סתימא וקודם שאבאר המאמר הנמרץ והנסתר הזה אומר:

32 על זאת יתפלל כל חסיד אל בעל האור העצמי האמתי להאיר עיניו ממחשבי הטעיה ומהכשל בדברים שבני אדם מתכסים כשמלה כששואלים אותם טעמי תורה עושים עצמן כמעלימים דבריהם כמוני היום ודברים שאין בני אדם עומדים עליהם אלא א"כ נכשלים בהם כמ"ש ז"ל במכשלה הזאת תחת ידיך אליו אני מתתנן ולפניו אני מתנפל אפים ארצה כי אין למטה ממנה יצילני מהטעיה ומהמכשלה לבל אכשל בביאור דברי חכמים וחידותם המזוקקים שבעתים. והנה הקדמתי זה לפי שראיתי אנשים חכמים ונבונים וידועים מבארים המאמר הזה על פנים שונים. וחוייב להם זה מצד ראותם לפי דעתם כפל דברי המאמר פעם ושנים וזה לפי שבתחלה אמר שהאור הזה נתבקע ונתפשט מרזא דסתרא דאויר עילאה סתימא בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא וכו' אחר כך חזר ואמר דהא אין סו"ף בקע מאויר דיליה וגלי האי נקודה י"וד וכבר נזכר זה בתחלת המאמר והוסיף ואמר כיון דהאי י"וד אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור מההוא רזא דאויר וכו' והי"לל כיון דהאי נקודה אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור ולמה יחזור ויאמר דהא אין סוף בקע מאויר דיליה וכבר אמר אור דא אתפשטותא וכו' בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא. עוד חזר ואמר כד אשתכח מיניה נקודה קדמאה י"וד מתגלי עליה לבתר מטי ולא מטי הנה כי קרא נקודה קדמאה לי"וד חזר ואמר כיון דאתפשט נפק איהו אור ומה יוסיף ומה יתן בהכפיל הדברים והלא כבר אמר כיון דהאי נקודה אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור. עוד חזר ואמר והא קיימא נפק ואסתלק ואתגניז ואשתאר חד נקודה מיניה למהוי מטי תדיר באורח גניזו בההוא נקודה מטי ולא מטי ומה הוסיף על ענין ראשון והלא אמר כד אשתבח מיניה נקודה קדמאה י"וד אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי הכלל העולה לפי הנראה דברי המאמר כפולים ומכופלים ושאר דברי המאמר עד סופו:

33 והנה לסבת הקושיות הללו העומדות בפני כל קורא המאמר הזה נבוכו המפרשים לבאר אותו ובחרו להם תחבולות לחתור לישב הדברים ולא יכולו כי הנה החכם הרב מנחם מרקנטי ז"ל כשהרגיש בקושי דברי המאמ' לא האריך בביאורו רק ביאר קצתו הנגלה וקצתו הקשה הניח אמר ז"ל וכוונתם היא כבר ידעת כי הספירה הראשונה נקראת י"וד אוי"ר קדמון ומלת אוי"ר ר"ל אור י"וד והי"וד רמז לחכמה והנה בהסתלק הי"וד מאוי"ר ישאר אור וזהו אור שכבר היה ר"ל כי האור נכלל באויר הקדמון עכ"ל הנה ביאר פשט הדברים ולא תוכיותם האמנה כי ראוי להחזיק לו טובה כי נמנע מהמכשלה ז"ל על בלי הגיד פרטי המאמר איש איש ממקומו כאשר עשה החכם הרב יהודה חייט שרצה לבאר פרטי המאמר וכפליו והוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה כאשר תראה בדרוש האין סו"ף בפ"ג ממערכת האלהות והלך בדרך מרחוק מכוונת סוד המאמר כרחוק מזרח ממע"רב בלי ספק כי הוא הניח הדברים כלם במזרח ושכח המער"ב כאשר תראה מתוכן דבריו וזה כי רצה להוכיח מתוך המאמר הזה כי האין סוף למעלה מהכתר והביא המאמר הזה בכלל ראיותיו ואגב גררא השתדל לבאר פרטיו ולא הונח לו כי פעם מיחס הנקודה אל החכמה ופעם מיחס אותה אל הכתר ואם תעיין בדבריו תרגיש כמה יגע והרבה ולהג וחפש ולא מצא. וזה לשונו מתחיל בהגזמה כדרכו אומר אם יש לך עינים לראות מבואר הוא במאמר הזה כי האי"ן סו"ף למעלה מהכתר וזה שבחלק האחד ממנו אמר בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה וכו' וידוע כי הנקודה הזאת כוללת כל עשר הספירות כי מבלי הכתר הם ט' ולא עשר הרי בבירור שהאין סוף האציל הנקודה מתחלתה לסופה. הנה כי לדעתו הכת"ר והחכ"מה הם נקודה והאין סוף הוא המאצילם והנה כפי האמת נקראת קוצה של י"וד לא י"וד והמאמר מבאר כי הנקודה הזאת נקראת י"וד שכן אמר דהא אין סוף בקע מאויר דיליה וגלי האי נקודה י"וד והאריך עוד ואמר ועוד אמר במאמר הנזכר דההוא אויר סתימא כד אשתכח מיניה נקודה קדמאה י"וד אתגלי עליה לבתר מטי ולא מטי ופירושו דההוא אויר סתימא אשר הוא האין סוף כשהמציא ממנו הנקודה הראשונה שהיא הי"וד ונגלה עליה נוגע ואינו נוגע וכו'. הנה כי הוא ביאר כי האויר הנזכר הוא אי"ן סו"ף ולא צדק בזה כי האין סוף ית' אפילו באויר לא יתיחס ח"ו כי לא יתיחס באויר רק הכתר ועוד כי לא יתכנה הוא אויר סתם רק באוי"ר קדמו"ן כי כל העשר ספירות יתיחסו אל אויר סתם והכתר לא יתיחס רק באויר קדמון והמאמר עצמו מבאר זה שאמר דהא אין סוף בקע מאויר דיליה שהוא הכת"ר האי נקודה כי האויר הוא הכתר כנודע אפילו למתחילים והנה הוא מיחס האויר אל האין סוף וכן לא יעשה כי האין סוף לא יקרא בשום שם כי השם קובע דמיון. והאריך עוד ואמר אמר עוד במאמר הנזכר כיון דאתפשט נפק ואיהו אור דאשתאר מאויר וכו' ופירושו כיון שנתפשטה הנקודה מהכ"תר יצא ממנה אור והיא החכמה הנך רואה כי דבריו כמתלהלח היורה חצים פעם כה ופעם כה ואינו מכוין אל מטרה אחת וזה שכבר אמר כי האין סו"ף המציא ממנו הנקודה הראשונה שהיא הי"וד ועכשו הוא אומר שנתפשט' מהכת"ר ואמר כי כשנתפשטה הנקודה הזאת מהכתר יצא ממנה אור והיא החכמה וקשיא עוד דידיה אדידיה כי אם הנקודה היא החכמה שהיא הי"וד עצמה איך יאמר יצא ממנה אור והיא החכמה כי הנקודה והחכמה דבר אחד וכל דבר שיתפשט יובן שהוא יוצא לשני. והאריך עוד ואמר ואמר והא קיימא נפק ואסתלק ואגניז ואשתאר חד נקודה וכו' ופירושו ראה גם ראה שמבואר בלשון הזה מ"ש וגם תירוץ לקושיא שהקשה בעל הקונטריס שאמר כי למה לנו להניח דבר על הכתר ופירוש קיימא נפק ואסתליק ואגניז ר"ל כי זאת הנקודה נתפשטה עוד והאצילה החכמה ברצוא ושוב יראה מדבריו כי הנקודה הוא הכתר שנתפשט ממנה החכמה ודבריו בזה בלא היה מתכוין אלא כמצליף. ועוד לדעתו מה צורך בחזור הדברים פעם ושתים שהרי כבר אמר למעלה כד אשתכח מניה נקודה קדמאה י"וד אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי. והואיל וכן למה אאריך עוד וארחיב לשון בתפוס עליו באריכות דבריו ללא תועלת:

34 ועתה בני הט אזניך ושמע דברי חכמים ע"ה ולבך תשית לדעתי במה שאומר בכוונת דבריהם כי בלא ספק צרפתים כצרוף את הכסף וזה בהקדימי לך תחלה הקדמה ממנה יתבאר לך כח לשון הקדש כי אינו מוסכם כשאר הלשונות שהם הסכמיים ואותיותיהם הסכמיות אבל לשון התורה ואותיותיה כלם ציורים עליונים עשוים באמת וישר ובחכמה אלהית מצויירות כל אות ואות תורה על ענינים נסתרים כמו שיתבאר ב"ה ועוד תשכיל כי חכמת הדקדוק היא מיוסדת על פי החכמה הנסתרת וזה לפי שהדקדוק הוא תנאי מחוייב לאמת הלשון להבין בין העתיד לעבר וההוה וממשלת כל אחד משלש אלה הלשונות כלומר העתיד והבנוני והעבר וכל אחד מהם מורה על ממשלתו מזולתו וכי יש עליהם אדון מושל בכלם ופועל בהם וכחו מתערב עמהם בין עבר ובין עתיד ובין הוה שהוא הבינוני והוא המקו"ר שאי איפשר לומר ענין העבר והעתיד וההוה שלא יקדם המקור להם כי הוא המחש"בה והמחש"בה קודם המעשה שאם תאמר ראובן שמר הנה עלה בלבו לשמור קודם השמירה וכן אם תאמר ראובן שומר הנה עלה בלבו לשמור ועתה הוא שומר. וכן אם תאמר ראובן ישמור הנה עלה בלבו קודם לשמור לעתיד הנה כי המקור הוא המושל והמעורב בכלם כי אין להם כח לפעול שום דבר בלתו והוא הקודם והמצווה. ומכאן תבין סוד יהי אור ויהי אור כלומר ההבדל שיש ביניהם כי האחד עתיד והאחד עבר והבינוני עומד ביניהם והוא המעמיד על שניהם בכח המצווה שהוא המקור כי לא יבחין בין העתיד לעבר רק הבינוני הנבלע בין שניהם וזה כי מלת יהי יורה על המצווה האומר על הדבר שיהיה כך וכך. ובאמרו ויהי יורה שנהיה הדבר ההוא ומן הנמנע הוא לומר שאין בין ב' אלה ההויות הויה עומדת היא המבחנת בין העתיד והעבר והוא המקור המצווה כי שניהם במדרגה אחת המקור והצוויי. ומכאן תבין הטעם למה נקרא שמו יתב' באלה האותיות י"הוה יתברך לפי שהם מורות על הויה מכל צד ומכל פנה שיתהפכו מראשן לסופן ומסופן לראשן ומראשם לאמצעיתם ומסופן לאמצעיתם ומאמצעיתן לסופן לא תזוז שם ההויה מהם מה שאין כן בשאר הבנינים וזה יורה על כי הוא יתברך היה והוה ויהיה וכן עולה הי"ה הווי"ה יהי"ה ע"ב באשר עולה י"הוה במספר הקדמיי. והוא סוד יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך המודיע להווה ועבר ועתיד:

35 ובכן אשכילך ואורך כח וסגולת לשון הקדש על יתר הלשונות ההסכמיות ברוך שנתן תורתו בלשון הזה כי הוא המורה על עצם הדברים הנדברים בו כמבואר בענין וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו מה שאין כן בשאר הלשונות וזה כי בלשון הקדש יובן ההבדל שיש בין הענינים גם כי יהיו בנושא א' וגם בכל הבנינים והפעלים המבדילים בין העבר והעתיד יתבונן מהם הפועל כי הוא נבדל מהנפעל וכן תאמר בבנין פועל כי בעתיד יאמר ישמור ויתבונן ממנו כי השו"מר הפועל ישמור ובעבר אמר שמר ויתבונן ממנו כי הפועל פעל. והבינוני ההווה יאמר שומר ויתבונן ממנו כי הפועל פועל ויתבונן כי יש הבדל בין הפועל והפעל כי הפועל שומר והפעל נשמר והוא דבר אחר חוץ מן הפועל כדמיון שומר התבואה כי התבואה איננה מעצם השומר. וכן עז"ה בכל הבנינים והפעלים בר"א בור"א י"ברא עשה עושה יעשה וזה נמצא בכל הלשונות שבעולם כי הפועל נפרד מהפעולה אמנם נמצא בסגולת לשון הקדש כי יש בנין שלא יתפרד הפועל מהפעולה ושתהיה הפעולה מעצם הפועל וחלק ממנו והוא פע"ל ההייה כי בעתיד יאמר יהי יורה על הדבר העתיד להיות במצות האומר. והבינוני ממנו יאמר הווה יורה על הדבר העומד בכח המצוה. אמנם העבר ממנו יאמר היה ומלת היה יורה על קדימה ולא על חדוש שנתחדש בזמן. מה שלא יתבונן כן משאר הפעלים כי העבר מהם אינו מורה על קדימה כי פעל ברא יורה על חדוש שלא היה ונברא. וכן שמר ועשה וזולתם אמנם פעל היה מורה על הויה קדומה בלתי זמנית. ולסוד זה נאמר בתחלת הבריאה בראשית ברא כי ברא מורה על גלוי נתחדש. אמנם כשבא הכתוב לדבר בענין מציאות האור לא אמר יברא האור או יעשה האור שיהיה משמעו כי האור מחודש כשאר הדברים אבל אמר יהי ר"ל יתגלה מה שכבר היה לעולמים וכמ"ש ז"ל ויהי אור אור שכבר היה כי לא נתחדש רק שגלוי כי האור עצמו עצם נמשך מעצמות האומר והמצוה יתברך ומכאן תבין מה שלא נזכר במעשה בראשית מלת יהי רק בשלשה מקומות בענין האור ובענין הרקיע ובענין המאורות לפי שהם ג' ענינים רוחניי' נמשכים זה מזה מעצם האור העצמי יתברך שמו. אמנם בשאר הבריאות אמר יקוו המים תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ והבן זה כי הוא סוד יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך כי בין בעבר או עתיד או הווה שם ההויה לא תפרד ממנו הויה בזולת זמן והבן זה היטב.

36 ומעתה אבוא לבאר המאמר הנמרץ הזה בעזר שדי אמר אור דא אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא וסתרא דאויר. הנה ראשונה גלו לנו כי האור אינו דבר נברא נבדל מעצם הבורא יתברך אבל הוא חלק מעצמותו שהיה כמוס ונתפשט ונגלה מסוד סתר האויר שהוא האין סוף כי הוא סוד האוי"ר שהוא הכת"ר כי סודו וסתרו הוא האין סוף. וביאר דמיון הגלותו ואמר בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה וכבר ביארתי למעלה ענין הבקיעה כי כל דבר היוצא בדפיקא ובבטישה ובגבורה יאמר עליו בקע. ולפי שלא יובן מזה שהכתר הוא המוציא והבוקע מעצמו ושאין למעלה ממנו דבר אחר חזר ואמר דהא אי"ן סו"ף בקע מאוי"ר דיליה האי נקודה י"וד והרמז על החכמה כי הנקודה תורה על התחלת הגלוי והודיע כי כח הכת"ר יבוא מהאי"ן סו"ף ונתבאר מזה כי הכת"ר יכונה בשם אויר כי האי"ן סו"ף לא יכונה אפי' בשם אויר כי השם קובע ידיעה כמ"ש למעלה ובזה ביאר כי האי"ן סו"ף הוא המציא הנקודה על ידי הכת"ר והוא אמרו דהא אין סוף בקע מאויר דיליה שהוא הכתר וגלי האי נקודה. ואמר כי כשנתפשטה הי"וד הזה שהיא י"וד לקוחה מאויר הוא הכתר שהוא חלק ממנו מה שנשאר במקומו בכתר הוא אור כי היוד נלקחה ממנו ולא חסר מאומה ממנו אבל התנוצץ ממנו נקודה ונשאר אור שלם וחזר וביאר סוד קיום הנקודה הזאת וקבלתה מהכתר שהוא דבר נעלם ונסתר מכל מבקש ואמר כד אשתכח מניה נקודה קדמאה אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי וכבר ביארנו כי מפאת הנאצל יודע המאציל לא מצד עצמותו ולדמיון זה אמר מטי ולא מטי נוגע מצד הנאצל ומצד המאציל יאמר לא מטי איננו ניכר ונודע רק מצד הנאצל והכוונה בזה להודיע העלמת קבלת הי"וד מקוצה. עד כאן ביאר מציאות הנקודה על ידי הכת"ר מהאין סוף. אח"כ שב לבאר התפשטות הנקודה הזאת למטה ושיצא מהתפשטותה הב"ן הבכו"ר שהוא או"ר י"שראל וקדושו וביאר כי האור הזה נמשך מהחכמה והוא האור עצמו שנשאר בכת"ר כי שם נגלה בתפא"רת י"שראל ושהוא עיקר ההתפשטות לפי ששם ההויה הנסתרת י"הוה הלבן שם נרשם ונכתב ונגלה. והוא אמרו כיון דאתפשט כלומר הי"וד נפק ואיהו אור דאשתאר מאוי"ר כי על ידי הנקודה הזאת היה התחלת המשכת האור ההוא שנשאר בכתר שנלקח ממנו הי"וד ונשאר אור אותו שכבר היה לעולמים אשר היו מלפנינו הוא הנגלה בתפארת. ועליו אמר והא קיימא וכו' כלומר זה האור שנגלה בתפארת הוא שעמד להתגלות בעולם הבנין ימה וצפונה ותימנה ומזרחה להאיר אל עבר פניו וחזר ואמר כי זה האור המיוחס לתפארת שהוא סוד הבן הבכור נמשך עוד מעיינו למטה ועשה מעשה אביו כי מעשה אבות יעשו בנים כי אביו העליון יצא ממנו נקודה והוא מטי עליה ולא מטי ומסתלק. כן התפארת נפק ואסתלק ואתנגיד ואשתאר חד נקודה מיניה למהוי מטי תדיר באורח גניזו בההוא נקודה מטי ולא מטי כלומר נתפשט מעיינו אל הי"סוד הנקרא אורח ולא נתיב והוא גם הוא משפיע בארח גניזו ובחשאי אל העטרת שהיא נקודה אחרונה מטי ולא מטי כלומר בחשאי ודרך נסתר.

37 נהיר בה באורח נקודה קדמאה דנפק מניה כלומר על הדרך הנקודה הראשונה שיצא הוא ממנה.

38 ובגין כך אחיד דא בדא נהיר בהאי ובהאי סליק כלומר ועל הדרך הזה עלה ונגמר עולם האצילות אחוז וקשור קצתו בקצתו מתאחד בעצמו יתברך וזהו כלא סלקין ואחידן ביה ר"ל באין סוף יתברך וכלא אתעביד חד בלא פירוד כי כח העשר בכ"ל וכח הכל בהם:

39 ואחר אשר ביארנו הטעם למה זכר בהמשכת האור מלת י"הי שענינו יתגלה מה שכבר הוא כי לא אמר יברא ראה גם ראה כי הם ע"ה רמזו כל מה שאמרנו מכח אותיות י"הי עצמם וי"הי ואמרו שהסוד בזה כי מהי"וד נתפשטה הה"א שהיא היכל לי"וד וכח הה"א נמשך מהי"וד ושב אליו וזהו י"הי. אח"כ יצא מהה"א הראשונה ו"ו של ויהי בכח הי"וד עצמה הסמוכה לו"ו של וי"הי והו"ו משפעת בכח הי"וד לה"א אחרונה והכל מכח הי"וד הראשונה כי תשמש עם כל אות ואות ממלות י"הי וי"הי כי אין בשני המלות רק הו"ה והיוד תשמש בכל אחד מהן להודיע כי ממנה נתפשטו והיא הנותנת בהם כח לעשות חיל ומזה הטעם לא אמר והיה אור כי גם הוא יורה לעתיד כמו והיה אור ישראל והיה בית יעקב וכתב ויהי לסוד הנזכר. וצריך אתה לומר כי הטעם למה לא אמר ויהי כן כבשאר המאמרות לפי שמלת כן יורה על מציאות טבעי הקובע הרגשה טבעית והנה האור הוא דבר רוחני בלתי נתפס והואיל ואתא לידן אגלה לך סוד אמרם ז"ל על ויעש אלהים את הרקיע זה א' מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם וכתב הרמב"ן ז"ל אין ההרעש' הזאת מלשון ויעש לבדו שהרי ברביעי ובחמישי ובששי התו' ויעש אבל היה מזה שאמרתי בעבור כי בשאר הימים כתוב אחר האמירה ויהי כן לומר שנהיה כן מיד תכף האמירה ובכאן אחר ויאמר אלהים כתב ויעש זו היא קושיתו. וכתב ואולי היה לו פי' נסתר לא רצה לגלותו וזהו ענין הרעיש עכ"ל ואולי יתכן כי ההרעשה היתה בעבור שזכר מעשה בענין הרקיע כי מעשה יורה על דבר טבעי והנה הרקיע להיותו דבר רוחני נאמר בו יהי כמ"ש בענין האור והמאורות שנז' בהם מלת יהי ולפי שכתב בו ענין עשיה היה מרעיש את העולם בלא ספק כי יזכור עשיה בדבר רוחני כי יתפוש איש באחיו ואחיו באחיו עד האור ודי בזה הרעשה והבן זה ואני הנני השתחוה אפים ארצה מול עפר קברו הקדוש כי מתוך דבריו למדתי שהוא ז"ל כתב שבכל הימים כתב אחר האמירה ויהי כן כי כן היה כי ההויה קודמת למעשה ועם מה שהוספתי אני יתפאר היטב ענין ההרעשה למה שכן השלים הוא המאמר ע"ה ואמר והלא במאמר הן שנאמר בדבר יי' שמים נעשו ומי לא ידע בכל אלה שבדבר יי' נעשה כל מה שנעשה אמנם הכוונה לו ע"ה כי שעשיה הנזכרת בהם אינה דבר טבעי אבל תלויים בדבר יי' וברוח פיו שהוא רוחני ופשוט והכתוב יוכיח שנאמר בהווייתו יהי רקיע המורה על הווייה רוחנית כאשר ביארתי:

40 וראה זה מצאתי מגיד שכל מה שפירשתי במאמר הנמרץ הזה הוא אמת בפ' ויקחו לי תרומה ר' יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליריאך האי קרא אוקמוה ואתמר אבל רזא דא אוקמיה בוצינא קדישא גו רזין עילאין וכו' ולפי שאני עתיד לבארו במקומו בע"ה ביאר היטב ברביא המאמר כנו ראשו לסופו אמנם סוף המאמר כך ובגין כך מ"ה רב טובך דא איהו יסודא דעלמא דאקרי רב טוב בד"א ורב טוב לבית ישראל בגין דהאי איהו רב טוב אור קדמאה אקרי אור סתם והכא כלילן דכר ונוקבא. אשר צפנת דהאי אתגניז כגוונא דאור קדמאה דאתו ניוז ואתטמר וכו' הנה ביאר כי זה האור אשר במשך הו"ו הוא כדוגמת האור הראשון וכמעשהו ממנו הוא כי הכל ענין אחד ויחוד א' וכמו שנגנז בראשיתו כך נגנז באחריתו ונמצא שאין כפל בדברי המאמר כפי המובן בחלקיו. חזר ואמר ההוא נקודה אור איהו אתפשט ונהירו ביה ז' אתוון וכו' יבאר כי הנקודה הנז' אשר היא תורה רשומה בה היו ההוות שהם צורת האותיות של האלפא ביתא גנוזות ז' וז' מוצקות וז' שהם האמצעיות שהם הרקיע המבדיל בין מים למים כמו שביארתי בענין השלש טיפין דאתנטפו בתלת אצבען אשר השלש שביעיות הם ב"א והאח"ד שהוא השמיני איננו כי איננו נופל תחת המספר ואינו נגדר במנין אבל הוא התחלת המספר וזה האחד לא יתייחס אל שני החלקים שהם המים הימניים והשמאליים רק להרקיע המכריע בנתים ולכך נכלל ברקיע שהוא העיקר ועמו הם שמונה נמצאו ז' לצד א' זו לצד א' עם האחד באמצע והם בכלל כ"ב אותיות וזאת תורת האדם העליון יתברך שמו והוא אמרו אור איהו ואתפשט ונהירו ביה ז' אתוון ולא אקרישו כלומר שעדיין לא נגלו כי הדבר הזך בעוד שלא נקרש אינו נתפס כמים ודומיהם והוא רמז אל הגלוי והשבע הללו הם למעלה והשבע האחרונות למטה ואחרות האמצעיות המיוחסות אל הרקיע המבדיל ואמר שהיו כלם בלתי נקרשים ולא נגלים עד שנקרש הרקיע ונתגלה ובכן נקרשו כלן ונתגלו ונחתמו ברקיע ההוא הימניות והשמאליות והאמצעיות הם הם הרקיע וכבר ידעת כי הרקיע הזה הוא תפאר"ת שבו נכתבו ונחקקו אותיות תורה שבכתב וז"א אקרישו אתוון ואגלימו ואתציירו בצייורהו ואגליפו אגלימו הוא הגלוי המיוחס אל הגולם ואתציירו הוא התמונה והגלוף הוא הדפוס הבולט ואמר תמן אורייתא לאנהרא לבר כי מאז היתה נסתרת בחכמ"ה. ולענין האותיות הימניות והשמאליות שאמר ביאר ההבדל שיש ביניהם בענין האור כי הימניות הם מיוחסות אל האור והשמאליות מיוחסות אל החשך יען הם עלולות וזהו אמרו יהי אור דא איהו א"ל שהוא החס"ר בסוד חס"ד אל כל היום.

41 ויהי אור רזא דחשך דאקרי אלהים שהוא הפח"ד והדין ועל כן אמר בו ויהי שמורה על צער ומורה על שכבר היה וביאר למה לא אמר ויהי כן אלא ויהי אור להודיע שהוא אינו חסר מן הראשון הכל ענין אחד ואור אחד אין פירוד ביניהם כי הימין כלול בשמאל והשמאל בימין. ומ"ש וכדין מרוא דא"ל הוי אלהים יודיע כי כח הי"וד וה"א באלהים והוא סוד ההויה שבתוכו שאם ידומה הסתלקות הי"וד והה"א מאלהים ישאר אל"ם ובהיות כח הימין בשמאל יתנועע השמאל והבן מעתה מה שאמרתי כי אין חשך בלא אור ואין אור בלא חשך מעת שנגנז האור העצמי ועוד יתבאר זה לפנים בע"ה שמרהו כאישון בת עין:

42 וירא אלהים את האור כי טוב דא עמודא דאמצעיתא יבאר מה שאמרנו כי פי' ויהי אור הוא הפחד ובאמרו וירא אלהים את האור כי טוב הוא התפאר"ת אור שכבר היה ונתגלה בתפאר"ת ועליו אמר וירא אלהים את האור כי טוב אנהיר עילא ותתא מלשון בהטיבו את הנרות ואין הכוונה שעתה ראה כי טוב כי לא יתחדש לו יתברך שום ידיעה עתה מחדש ח"ו אמנם מלת וירא וכבר ראה האלהים וקדם בציורו העליון כי זאת המדה ר"ל התפאר"ת יטיב ויאיר את הנרות נרות המנורה העליונה לששת הקנים היוצאים ממנה שהם חסד וגבורה נצח הוד יסוד מלכות סוד השש קצוות וזהו אנהיר עילא ותתא וכל שאר סטרין. ומ"ש ברזא י"הוה יתברך דאחיד לכל סטרין כי השם הקדוש הזה הוא נרמז ונרשם בעשר ספירותיו שהם מלבושיו הי"וד בחכמה הנרשמת בנקודה כמו י"וד כמו שביארנו והה"א בבי"נה שהיא היכל הנקודה הנז' והו"ו שהוא התפשטות הנקודה בתפאר"ת שהוא אוחז שש קצוות כמו שאמרנו שהוא כחוט הסדרה האוחז הזרועות והשוקיים וברית והה"א האחרונה במלכות כי היא מקבלת הכל. ומ"ש ויבדל אלהים בין האור ובין החשך אפריש מחלוקת למהוי כלא שלים אין הכוונה שהבדיל ביניהם. שהבדיל שני ההפכים זה לצד אחד וזה לצד אחר שא"כ היה עדין הניגוד נשאר ביניהם ואין שלום באהליהם אמנם הכוונה הבדלת המחלוקת בהחביר שניהם זה עם זה שימצא בזה מה שבזה והיו לאחדים ונכללו הימין בשמאל והשמאל בימין ע"י מכריע הראשון שהוא סוד הרו"ח המתווך בין האש ובין המים וזהו אפריש מחלוקת למהוי כלא שלים:

43 ויקרא אלהים לאור יום מהו ויקרא קרא וזמין לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא חד נהירו וכו' פי' שלא היה צריך לקרוא להם שם חדש כי כבר נקרא שמם זה אור וזה חשך ודי להם בשמות הללו וכן אמרו במדרש רבה ויקרא אלהים לאור יום לא הוא אור ולא הוא יום אתמהה ועז"א דאין הקריאה הזאת קריאת שמות כי שמותם האמיתי הם אור וחשך אמנם הקריאה הזאת הוא ענין הזמנה כמו ולשלמה עבדך לא קרא וזולתו מן הקרואים והכוונה כי הזמין לצאת מהאור הזה שני תולדות נשואים בזמן והם מד"ת י"ום ומד"ת לי"לה והרמז י"סוד ומלכו"ת אשר שניהם נמשכים מהקו האמצעי. וביאר הענין ואמר עאל ימינא בההוא עמודא שלים פי' כי כח החסד שהוא זרוע ימין נכנס בחוט השדרה שהוא תפאר' ושם נכלל בשמאל וזהו ואכליל בשמאלא כי חוט השדרה הוא מחברם.

44 וסליק לעילא עד נקודה קדמאה וכו' רצה להודיע כי אע"פ שהקו האמצעי מקבל מהזרועות עיקר קבלתו הוא מהחכמה אלא שהזרועות הם צנורות ובהם הוא עולה עד הנקודה הראשונה להמשיך משך החכמה פנינים ונטיל ואחיד תמן חילא דתלת נקודין וכו' רצה עוד להודיע כי גם החכמה מקבלת מתלת טיפי דמוחא והתפארת עולה שמה לקבל כח השלש טיפין הבאים מהמוח אל החכמ"ה להיות הכח ההוא הנזרע ממזרח בחוט השדרה להריק במלכות ע"י הצדיק ושלש הטיפין האלה נרמזים בשלש נקודות חול"ם שור"ק חי"רק שהוא סוד זרע קדש מצבתה כאשר ביארנו.

45 דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא. הודיע חיוב כל זרע הנזרע כי לא מטפה א' נזרע ויוצא לפועל ואיני רשאי לבאר כי לא תושלם הזריעה רק משלש טפות והודיע כי כל עניני הטבע נמשך מהשורש והוא אמרו דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא כי החול"ם בראש והשר"ק באמצע והוא הלב וחר"ק בברית וזאת תורת האדם והבן.

46 ואתחבר כלא בעמודא דאמצעיתא ואפיק יסודא דעלמא ר"ל כי מכח מה שקבל מהימין יצא יסוד עולם. ואחר משך היסוד מצד ימין חזר לבאר משך המלכו"ת מצד שמאל ואמר בנהירו ובתיאובתא שמאלא להיט בתוקפא וארח בכלהו דרגין וכו' כלומר מכח האור שקבל השמאל מהימין שאינו בשלימות הימין נולדה בו התשוקה כי כל דבר חסר יתאווה וישתוקק אל השלם כי זאת היא סבת התשוקה בכל עניני העולם כי כל עלול חושק לעלתו ונמצא זה אפי' באבנים כי האבן המגי"נטס טבעה טבע הברזל ולפי שלא נגמרה מלאכתה משתוקקת הברזל בהריחה בו וזהו להיט בתוקפא. וביאר כי סבת התשוקה היא בהיות בה כח האור שאם לא היה לה כח אוריי לא היתה משתוקקת אמנם בהיות בה כח האור ואינו שלם אזי משתוקקת להשלים חסרונה ממנו וזהו בנהירו ובתיאובתא שמאלא להיט כאלו ביאר כי סיבת התיאובתא הוא הנהירי. וארח בכלהו דרגין ריחא הוא הדבר שאמרתי כי בהמצא דבר בכח שלא יצא לתועל חושק ומתדבק בו בהריחה בו כהריח המגי"נטס אל הברזל ודע כי אין בכל החושים מי שיוחס אל התשוקה כחוש הריח כי המריח בושם טוב הריח בעלותו אל המוח יולד לו תשוקת הדבר אשר במחשבתו אם שכלית ואם גופנית אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת אם חכם הוא ישתוקק אל החכמה ואל ידיעת הנסתרות כמו שתמצא לקצת חכמים כשהיה בא לידם שושנה אחת משושנת הארץ היו פותחין בפסוק כשושנה בין החוחים ועוסקים בסודות והיו הדברים נמשכים ומתברכים כפי דבקות מחשבתם תמיד למעלה וכאמרם ז"ל חמרא וריחני פקחין כי הריח מעורר החשק אל מה שבמחשבת האדם אם טוב ואם רע אל החכם יעוררהו אל המושכל ואם איש סכל הוא יעוררהו אל תאוה נאה תערב לנפשו הבהמית וזה הענין אין ספק בו כפי טבע העולם והוא סוד כי ישרים דרכי יי' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ואמרו ז"ל זה צולה פסחו לשם מצוה וזה צולה פסחו לשם אכילה גסה כי החכם בשתותו כוס של יין כוונתו להחכים והסכל כוונתו אל החומרייות. ובהיות האמת כי השמאל הוא מעורר האהבה לסבת ההתלהבות שבו כי רבה היא לסבת חסרונו שהוא מבקש להשתלם כאלו הוא מריח בכל המדרגות לקנות השלימות מהעלה כי עלול הוא. ומתוך התשוקה הזאת הוציא מדה אחת והיא מדת הלילה להשפיע בה לשימצא הוא שלם בערכה ולהמשיך אליה מחשבתו וזהו אמרו ומההוא להיטו דאשא אפיק ההוא נוקבא סיהרא וההוא להיטו הוה חשוך בגין דהוה מחשך ודיו לבא מן הדין להיות כנדון באופן כי שני אלה הזרועות הוציאו שני תולדות משפיע ומקבל והם היסוד הימני משפיע והעטרה השמאלית מקבלת וזהו חד דכר וחד נוקבא. יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא וכו' בא להודיע למה נקרא מדת היסו"ד מוש"ך ואמר כי לפי שהוא נמשך מקו האמצעי מאותו התוספת היורד עליו מלמעלה ר"ל מהכתר כי לולא היה התפארת מקבל מהזרועות היה החס"ד והדי"ן בו שוה ולא ימצא בו תוספת אמנם לפי שהוא עולה עד המו"ח העליון יתוסף בו יתר שאת ושפע וברכה ומאותו התוספת מקבל הי"סוד בשבתות וימים טובים וע"כ נקרא קרבן מוס"ף ע"ש אותו התוספת המושפע עליו מעמוד האמצעי מאותו התוספת שהוא מהכת"ר ומכאן תבין למה עונתן של ת"ח מערב שבת לע"ש להמשיך לזרעם נשמות מהנפש היתירה ההיא שמתוספת בשבת. גם תשכיל הטעם למה בעלי הקבלה מסירים התפילין מראשיהם קודם שיתפללו תפלת מוסף בר"ח לפי שר"ח איתקש לימים טובים שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וקבלו חכמי הקבלה שביום ר"ח ימצא תוספת שפע וברכה ממד"ת המוס"ף וע"כ היה נקרב קרבן בו וכשם שאין מניחין תפילין בשבת וימים טובים שיש בהם מוסף כן בשעת תפלת מוסף בר"ח כי אזי היא השעה המורה על הקרבן והתוספת אין ראוי להניח תפילין והכלל העולה כי במקום שיש מוסף אין תפילין וכבר ביאר הסוד הזה רשב"י ע"ר בפי' שיר השירים כי התפילין הם פתקא חתומה בחותם המלך נתנה לעבדו לשמרו מהלסטים שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך והנה אם יעלה בדעת המלך למסור החותם עצמו שבטבעת המלך לעבדו מה לו ולפתקא ואמר שם כי חייב קטלא מי שיהיה חותם המלך בידו ונוטל ג"כ הפתקא והטעם כדי שלא יתהדר השר לפני המלך וכן הי"סוד נקרא או"ת ברית קדש והתפילין נקראים אות שנאמר והיו לאות על ידך והנה בהמצא הכת"ר אין ראוי להתהדר באות חותמו בהמצא החותם עצמו. ונשוב לענינינו למה נקרא הי"סוד מוסף ע"ש התוספת שהוא מקבל מתוספתו של הקו האמצעי. וז"א דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים ועביד שלם לכל סטרין הנה נמצא שווי בין שניהם ונמצאו שקולים ויבואו שניהם אמנם לא ימצא שום הכרעה רק בתוספת העליון וזהו כדין אתוסף ביה נהירו מעילא ומכל סטרין בחדוה דכולא ביה והוא הכל. ומההוא תוספת דחדווה נפיק יסודא דעלמא ואקרי מוסף כמ"ש. וביאר כי ממנו תוצאות חיים לכל העולמות ושממנו יצאו כל צבאית יי' למשפחותיהם. ימניים מצד הימין ושמאליים מצד השמאל כאשר יתבאר בע"ה וכל הרוחות בסוד אל אלהי הרוחות לכל בשר כי ממנו בזיווג העטרת פורחות הנשמות כי זהו סוד זיווגם. ואחר שביאר התפשטות היסוד מן הימין שב לבאר התפשטות העטרת מן השמאל והסבה שאירע בה הפגימה והחסרון ואמר לילה אדון כל הארץ הנך רואה כי המדה הזאת נקראת אדון כל הארץ להיות פרנסת העולם הזה על ידה בסוד החסרון והפגימה וע"ז יחסה בכאן לאדון כל הארץ והבן זה כי הודיענו כי דיו לעבד להיות כרבו. ואמר כי נתפשטה מסטרא דשמאלא. ואמר מההוא חשך והיה די לומר מסטרא דשמאלא כי ידוע הוא כי השמאל נקרא חשך והוסיף לומר מההוא חשך למה שיבאר אחר זה והוא אמרו ובגין דההוא חשך תיאובתיה לאתכללא בימינא וחלש תוקפיה אתפשט מניה האי לילה כד שארי לאתפשטא האי לילה עד לא אסתיים פי' עד שלא נסתיים מדת השמא"ל להיות נכלל בימי"ן לקבל אורהו כבר נתמשכ' מדת הלילה ממנו בעוד שהחשך בשמאל וע"כ נשארה חסרה ומשתוקקת שאלמלא לא נתמשכה עד שהיה השמאל נכלל בימין לא נפל בה פגימה וחסרון ותהיה כאחד משאר הספירות אמנם כשקדם החשך בה קודם שנכלל בימין נשארה בגריעות ובהשתוקקות גדול אל היסוד המשפיע בה כמו שהחשך היה תשוקתו אל האור ר"ל השמאל לימין הוא שאמר כד שארי לאתפשטא האי לילה עד דלא אסתיים האי חשך עאל ואתכליל בימינא וימינא אחיד ליה ואשתאר בגריעו וכמה דחשך תיאובתיה וכו' כלומר מדת החש"ך השתוקקה אל האו"ר ומדת לי"לה למדת י"ום כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והוסיף עוד לבאר הענין היטב ואמר חשך גרע נהוריה ובגין כך אפיק דרגא בגריעו ולא בנהירו כלומר בהיות בו החשך עד שלא האיר בימין. חש"ך לא נהיר אלא כד אתכליל ביום. ואמר גריעו דלילה לא אשתלים אלא במוס"ף מה דאתוסף הכא גרע הכא. הודיע כי אלמלא התוספת הבא אליה מהמוסף לא נמצא בה אור כלל יען כי המשכתה היה מאז היה חשך שאלו נמשכה מאז נכלל בימין היתה בלא פגימה ובהיות כי נמשכה מהחשך עצמו הוצרכה לתוספתו של יסוד ונמצא לפי זה שמה שחסר בזה הוסיף בזה ובכן נמצא לעתים עת אור ועת חשך עתים לטובה עתים לרעה כי על התכונה והחכמה הזאת נבראו כל ברואי מעלה ומטה פעמים עולים פעמים יורדים כי דיו לעבד להיות כרבו ומ"ש במוסף הוה ביה רזא דנקודה עילאה ורזא דעמודא דאמצעיתא וכו' הוא סוד היוד הנרמזת בחכמ"ה שהוא זרע קד"ש זרע הבא מן הקודש הוא הכת"ר וסוד הו"ו הנרמז בתפארת שהוא חוט השדרה הרומז שתוספתו של צדיק יסוד עולם בא מן הקודש על דרך הקו האמצעי אל העטרת והוא סוד ויקרא אלהים לאור יום כלומר מן הו"ו הבא מן הי"וד קרא וזמן לאור שיהיה נמשך אל היסוד וזה מורה על תוספתו. אמנם במדת לילה לא אמר ויקרא אלא קרא לפי שהיא חסרה מו"ו וי"וד דלית לה מגרמה כלום ומ"ש איהי תפלת יוצר בנוסחי דידן לא נמצא זה וגרע מניה ו"ו י"וד פי' כבר ידעת כי תפלת יוצר נקראת תפלה מיושב ונרמזת לעטרת בסוד אני האשה הנצבת עמכה עם ב"ה ונקראת תפלה מיושב על ששם עמד האור ונצב. ותפלת שמונה עשרה היא נרמזת לח"י העולמים שהיא תפלה מעומד ובהתחברם הו"ו העומדת עם הה"א הנצבת אזי העולם מושפע בכל טוב בכח הי"וד וה"ו אשר במדת היום והוא סוד ויקרא אמנם בלילה לא אמר אלא קרא כמ"ש. ומ"ש הכא רזא דשמא דע"כ אתוון גליפן וכו' פי' כי בפסוק הזה נרמז סוד שם כן ע"ב היוצא מוי"סע וי"בוא וי"ט בארח מישר ולמפרע ומישר כמו שיתבאר במקומם שהם סוד שלשה האבות גדול"ה גבור"ה תפאר"ת ונרמזים בכתוב הזה ויקרא אלהים לאור יום זה מדתו של אברה"ם ולחשך קרא לילה זו מדתו של י"צחק ויהי ערב ויהי בקר יום אחד זו מדתו של י"עקב היושב אוהלים וכולל ימין ושמאל ושם המפורש נרמז בשלשת המדות הללו והנם משפיעים במדת המלכות שבה הם נכללים שלשתם בסוד ויסע מלאך האלהים וכבר ידעת כי היא נקראת מלאך האלהים: